היא שתקה אותי לחתיכות. שאלותיי נותרו חסרות מענה. שיקופיי ריחפו בחלל, לא היו אוזניים לקליטתם.
היא שתקה, אני שתקתי בחזרה. לוח חלק של פרויד, שיננתי לעצמי. ננסה… הלוח נותר חלק. מה לי ולפרויד?, תהיתי. ויניקוט הוא אבי הרוחני. אני אביט בה בעיניים מקבלות והיא תחוש את עצמה קיימת דרכי ובעזרתי". הנערה המשיכה לשתוק. דומה כי לא הביטה כלל בעיניי לראות את מבטי. האם היא חשה בניסיונותיי וכוונותיי? האם אני אובייקט אחר עבורה או שמא סובייקט המסייע לה להגדיר עצמה כאובייקט? האם אני קיימת עבורה בכלל? איך היא צריכה אותי? התיאוריות מתבלבלות לי ומתחלפות.
לכתבה המלאה באתר פסיכולוגה עברית לחץ כאן
