אחרי שהוכתר לקריקטוריסט הגדול בהודו, העליב את אמריקה אחרי 11 בספטמבר והפך להצלחה מסחרית, ראגאבה ק"ק, צייר הבית של האלפיון העליון בארצות הברית, מנסה לפתח שיטה לציור ישירות מהמוח. קצת יומרני, אבל מה אפשר לצפות מבחור שמוכר ציורים ברבע מיליון דולר והרצאה שלו מוקרנת במטוסיו של ריצ'רד ברנסון

"זה הציור שהכי הרגיז אותי כילד", אומר ראגאבה ק"ק (Raghava KK) כשהוא מצביע על דיוקנה של המונה ליזה שמוקרן בענק על הקיר מאחוריו. "כולם תמיד אומרים שלמונה ליזה יש חיוך מקסים, ולא הבנתי למה. לי היא נראתה די עגמומית. ואז הסבירו לי שהמסתורין הוא בכך שכאשר מסתכלים בפה שלה היא מחייכת וכשמביטים בעיניה היא קרה כמו אבן. הסתכלתי, ואמרתי 'מגניב, אבל היא עדיין לא ממש מחייכת. לא מספיק'".
התמונה מתחלפת בדיוקן ענקי של קשישה חרושת קמטים בעלת מבט מצמית. "זאת המונה ליזה שלי. בעיניי היא אימג' מצוין. היא מלאה בהרבה יותר הבעה. העיניים שלה כובשות". בעודו מדבר, ראגאבה מצמיד לכמה נקודות בראשו אלקטרודות של סורק מוח אא"ג. "המכשיר הזה ימדוד עכשיו תנודות מהמוח האחורי שלי. גלי אלפא, ביתא, גאמא, דלתא; הוא יקלוט ויתרגם אותם, ובעזרתו אני אנסה עכשיו להעיר את מונה ליזה שלי לחיים". ראגאבה מתרכז מעט, והדמות חרושת הקמטים מתעוררת. הבעת הפנים שלה מתחלפת לכעס, עצב, בהלה. "אני רוצה לתת לה לחייך, אז תנו לי שנייה". כעבור דקה קצרה של שקט תווי הפנים זזים, והזקנה מחייכת. גם עם הפה וגם עם העיניים. הקהל מוחא כפיים וראגאבה צוהל.

ראגאבה ק"ק בתל אביב. "אני לא אמן מחאה, ואני שונא שאנשים מקדישים את כל חייהם למחאה. תן לאידאולוגיה להנחות אותך, אל תחיה בתוכה"  צילום: עמית שעל

קשייתראפאלאפורם קאליאנאראמאן ראגאבה, המוכר כראגאבה ק"ק (מבוטא "קיי קיי"), הוא אחד האמנים המבוקשים והחדשניים בעולם. כיום, בגיל 32, הוא כבר הספיק לעבור בין חמישה סגנונות ציור, ועבודות שלו נמכרות בעשרות אלפי דולרים. בכמה מקרים הסכום הגיע לרבע מיליון דולר. הוא מרצה קבוע בכנסי חדשנות ורעיונות כגון TED, ומלמד אמנות וטנולוגיה ב־NuVu Studios, פרויקט לימוד ניסיוני של מעבדת ה־Media Lab היוקרתית של MIT. ב־2010 ה־CNN הכתיר אותו כ"אחד מעשרת האנשים הכי מרתקים שהעולם עוד לא מכיר". מאז רק מכירים אותו עוד ועוד.

הקשישה המחייכת, שהציג החודש כשהתארח בכנס "החדשנות בערים" במכללה האקדמית תל אביב־יפו ביוזמת מינהלת עיר עולם של עיריית תל אביב, מייצגת את החזון של ראגאבה לאמנות העתיד – אמנות שבה היצירה תצא ישירות מהמוח, מאזור הרגשות והמחשבות המופשטות, וכלי הציור יהיה מחשב שיתרגם את גלי המוח לתצוגה שנראית לעיני כל. הוא עובד על זה כבר כמה חודשים בברוקלין, ניו יורק, עם איש מחשבים בשם שון סטיבנס. הטכנולוגיה שבה הם משתמשים מכונה ביופידבק, "פידבק ביולוגי". טכנולוגיות ביופידבק משתמשות בגלאים שמודדים בזמן אמת מידע פיזיולוגי כגון גלי מוח, קצב הלב, נשימה, הזעה ורפלקסים, ומתרגמות אותם על ידי מחשב כאילו היו כל סוג קלט אחר. פוליגרף הוא סוג של מכונת ביופידבק, וכך גם תוכנות מחשב שמסייעות למשותקים לשלוט בסמן העכבר באמצעות תנועות עיניים. בעיני ראגאבה החיבור בין טכנולוגיית ביופידבק ואמנות הוא צעד מתבקש.

ההורים ההומואים באפליקציית האייפד POP-IT. "ניעור בנקודת המבט"

"יצירה בביופידבק מרגישה כמו אימון לשרירי המוח", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט", "והתוצאה היא ממש מראה רגשית. וזה בעיקר נותן את הכלים לכל אחד להפוך למשתתף ביצירה. בלי ההשתתפות האמנות משעממת. תחשבי על זה. אני מצייר ציור גדול, מציג אותו במוזיאון, את באה, מסתכלת, חושבת, למה הוא התכוון? על מה האמן חשב? אבל מה אם אחרי שתשאלי את עצמך מה חשבתי, תחשבי אַת בשביל הציור? תשפיעי עליו בעזרת המחשבות והרגשות שלך? זה משנה את כל תהליך הצפייה, זה מרגש. הרי כשאנחנו צופים במשהו אנחנו בכל מקרה משליכים עליו את המחשבות שלנו. אם יש לך יום גרוע הציור ייראה לך זוועה. הרבה יותר מעניין לראות בעיניים את איך שאת מרגישה כלפי היצירה. זה עתיד הציור".
ביצים כדי לתלות דינוזאור

בחייו הלא ארוכים הספיק ראגאבה להשתלב בחזית עולם האמנות. בגיל 17 הוא התפרסם בהודו כצייר קריקטורות המחאה המבריק של "האינדיאן אקספרס" ו"הטיימס" ההודי, ולפני גיל 21 כבר החל לפרסם קריקטורות בעיתונים גדולים ברחבי העולם. אל מול כל הידיעות על קריקטורות שמסעירות את העולם המוסלמי, ראגאבה הוא זה שפרסם את הקריקטורה האחת שהסעירה את אמריקה. אחרי פיגועי 11 בספטמבר הוא צייר את אוסמה בן לאדן נוגס בתפוח, כשמאחוריו, בצבעי מים, מתועדת התנגשות המטוס השני במגדלי התאומים ומתחת מופיע הכיתוב "ביס מהתפוח הגדול". בעקבות הציור הוא נודה מארגון קהילת הקריקטוריסטים האמריקאית. "הייתי בשוק מכמות האנשים ששנאו אותי, כולל קולגות שלי", הוא מספר. "אמרתי לעצמי, אם הקריקטוריסטים לא יכולים לצחוק, אז מי כן? ועזבתי את תחום הקריקטורות. התחלתי להתמקד בציור".

"ולוסיטיל פרקטלי", 2009

בתוך זמן קצר הפך ראגאבה לצייר האופנתי של "ה־1%" באמריקה. הסגנון שלו היה פוטוגני ותקשורתי – ציורים צבעוניים על בדי קנבס ענקיים, שעליהם צייר עם הידיים והרגליים. "הגודל מאפשר לחלום, ליצור אשליה שבאמת אפשר להיכנס לעולם המצויר הזה".

בשנים הבאות החליף סגנונות, כשכל סגנון חדש שלו זוכה לחיבוק הגלריות והמבקרים. הוא הפך למזוהה במיוחד עם "ציורי הקולאז'" שלו – עבודות שנראות כמו הדבקות גזירים, אך למעשה צוירו במלואן ביד. "אני מניח על הבד סרטי הדבקה, מצייר ואז מסיר אותם כדי לקבל את הקצוות החתוכים. בחללים אני מצייר בנפרד, ואז זה נראה בדיוק כמו קולאז'. אני מרגיש שיש הרבה סוגי מציאות שמתקיימים פה זה לצד זה. זה בכוונה מחובר שם, ולא נראה כאילו הכל מתערבב".

העבודה החדשה. "זה משקף מוח של צעיר בן זמננו, שבו מיתולוגיה וטראש מתערבבים"

הפריצה הגדולה שלו לתודעה האמריקאית הגיעה ב־2010, בכנס TED. מעל במת הכנס הוא הציג שתי אפליקציות אמנותיות שתכנן לאייפד, המכשיר החדשני והצעיר שיצא באותה שנה. אפליקציה אחת אפשרה ליצור דמויות בטכניקת קולאז' שמזכירה את ציוריו, והשנייה מציגה זוג הורים שעושים אמבטיה לילדם, ובניעור המכשיר משנה את מינם – מגבר לאשה לזוג הומואים, זוג לסביות ובחזרה. ראגאבה קרא לזה "ניעור נקודת המבט". ההרצאה הזאת הלהיבה בין היתר את המיליארדר ריצ'רד ברנסון, שהורה להקרין אותה בכל הטיסון של חברת התעופה שלו, וירג'ין אטלנטיק.

"העבודה האחרונה שלי מאוד ילדותית", הוא מציג על מסך האייפד תצלום של אחד מציוריו, שנראה כתמהיל פופ ארט פסיכדלי מטורף הכולל דינוזאור, שושנה אדומה ענקית ודימויים רבים אחרים שמרחפים בקוסמוס. "יש כאן בערך 50 שכבות של צביעה", הוא אומר, "זה עירוב של מיתולוגיה, היסטוריה וסרטונים ויראליים מהאינטרנט. אני יוצר ציור שמשקף מוח של אדם צעיר בן זמננו, שבו מיתולוגיה ותרבות טראש הם בני אותו המעמד. אני לפעמים שואל קונים פוטנציאליים, 'יש לך ביצים לשלם כל כך הרבה כסף כדי לשים עבודה ילדותית על הקיר שלך? אם כן, זה אומר שאתה בטוח במי שאתה ומסוגל להיות ילד שוב'".

קריקטורת המריבה שפורסמה לאחר פיגועי 11 בספטמבר. "אם אין הומור לקריקטוריסטים, אז למי כן?"

איך אתה מביא את עצמך להיות ילד שוב?
"הרבה פעמים אני מנסה לחשוב כמו ילד, ואני תמיד שואל את עצמי אם אני לא לוקח את עצמי יותר מדי ברצינות. ניסיתי פעם לכתוב עם ג'ף מרקס, שהוא מלחין בברודוויי, שיר על כמה חשוב לקבל אחד את השני. סיפרנו את זה לתלמידי תיכון שנתתי בו הרצאה והם אמרו: 'איזה שיעמום'. אז כתבנו שיר על לצייץ בטוויטר מהשירותים. זה היה די כיף".

תתחילי לחיות כמו אמן
אתה מזוהה עם הציור בעזרת הרגליים ועם אמנות ידנית. איך הפרויקט הטכנולוגי שלך משתלב בזה?
"טכנולוגיה היא אטרקטיבית רק כשהיא באה עם ערך, עם יישום. המחשב נוצר לראשונה לחישובים מתמטיים ומדעיים, עד שבא מטורף אחד שאמר 'אני רוצה להשתמש בזה למשהו אחר', ועכשיו אנחנו משתמשים במחשב לדייטים וכדי לדבר עם חברים מארץ אחרת. הפנטזיה שלי היא להשתמש בטכנולוגיה כדי ליצור מרחב פיזי משותף. לקחת בניין זהה בתל אביב ובהודו, ולהפוך אותם לבניין אחד גדול שמחולק לשניים בקיר דיגיטלי משותף. זאת תהיה חוויה של חיים בשתי יבשות, באותו מרחב פיזי. אני אשב בבנגלור ואת בתל אביב, נרגיש כאילו אנחנו זה לצד זו וננגן יחד".

"חגורת בטיחות למרשם האוכלוסין", 2011. "כמו המציאות"

איך עובדים ציורי הביופידבק שלכם?
"סטיבנס הוא האקר מבריק. האקר יכול לגרום לכל דבר לדבר עם כל דבר. לגרום לנייד שלך לשנות את עוצמת האור בחדר, או לגלי המוח שלך לדבר עם הנייד. והרעיון שלנו הוא לנצל את זה שגם גלי מוח וגם אנימציה אפשר לתרגם למספרים, וכך לגרום לגלי המוח לדבר, אחרי עיבוד ותרגום, בשפת האנימציה. האא"ג קורא את תדר התנודות מהקורטקס האחורי שלך, ותוכנת מחשב שהזנו לתוכה את המשמעויות של גלי מוח מתרגמת אותן ומשנה לפיהן את התמונה. אם את כועסת הציור כועס. עשינו את זה עם תלמידי תיכון, וזה כמו אימון מנטלי. את לומדת להיות רגועה או כעוסה בכוח המחשבה. יש גם מכשירים טיפוליים של ביופידבק, שעובדים בדיוק על זה. בעתיד אני בטוח שיהיה אפשר להתקין בגוף פלאג שיקרא את כל הביוכימיה שלך, הדנ"א, גלי המוח, וכך כל הביוכימיה שלך תיכנס לציור ותעיר אותו לחיים, תהפוך אותו לאווטאר שלך. למפלצת של פרנקשטיין".

בכל מיני מקומות מגדירים אותך כאמן מחאה. אתה מגדיר את עצמך כך?
"לא ממש. רוב הזמן אני לא כועס על העולם, ואני שונא שאנשים מקדישים את כל חייהם למחאה, או פמיניסטיות שמקדישות את חייהן רק לעיסוק בפמיניזם, או הומואים שלא עושים כלום חוץ מ'להיות גיי'. תן לאידאולוגיה להנחות אותך, אל תחיה בתוכה. חמותי פמיניסטית הארדקור. אשתי לא. החיים הם איזון דינמי".

"המונה ליזה" של ראגאבה, אשה שמשנה את הבעות פניה לפי גלי המוח שנמדדים אצל הצופה. "היא מלאה בהרבה יותר הבעה"

איך אתה מקבל השראה?
"אני אוהב לשים את עצמי במצבים חדשים ונקודות פגיעות, גם אם זה באופן מלאכותי. כשאתה פגיע אתה צומח. אולי בגלל זה בכל פעם שהצלחתי החלפתי סגנון. ועכשיו, כשהולך לי טוב מדי בציור, אני רוצה לעבוד דווקא עם טכנולוגיה. או, בכיוון אחר לגמרי, אשתי ואני נקלענו פעם בטעות לחוף נודיסטים בקליפורניה, והחלטנו להתפשט גם. כל האובססיביות סביב הגוף, השיפוט העצמי, הרגשתי בבת אחת משוחרר מזה. כשאת עושה את מה שקשה לך זה משנה את מי שאת ומעודד אותך לחפש תבניות אחרות של פחד כדי לשבור אותן. כולנו נולדים יצירתיים, ובגן ובבית הספר מעקרים את היצירתיות מאיתנו. לשבור תבניות בדברים יומיומיים קטנים ולראות מה זה עושה לך זו דרך להתחיל לשחזר את היצירתיות הזאת. זו דרך להתחיל לחיות כמו אמן".

בחור ניר, דיאנה (2012).אמנות למוח. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום שלישי 25 ‏דצמבר ‏2012, מאתר כלכליסט:http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3586414,00.html