האמנות ניתנה לנו, למען לא נכרע תחת נטל האמת
פרידריך ניטשה.
כשנרשמתי לתואר שני בחברה ואמנויות – שינוי חברתי, לא הבנתי כל כך לאן אני נכנסת, מה מהותו המדויקת של התואר, וכלל לא ידעתי כיצד יקבלו חיי גוון חדש של תודעה עצמית וחברתית.
שנה וחצי עברו מתחילת לימודיי, ולפני הרבע האחרון אני מסתכלת לאחור בתחושה של סיפוק וגאווה. למדתי המון אודות החברה, האומנות ובעיקר על עצמי. הלימודים היו מגוונים: היו שיעורים פרונטליים, משחקים ומשימות, והיו מטלות של ניתוח והעלאת ביקורת כלפי סרטונים שראינו והפעלות של חברים. מטלות ההגשה של הקורסים אף הן היו מגוונות, שלא כבכל מוסד אקדמי אחר. העבודות התבססו גם על תיאוריה מחקרית וגם על ניתוח של פעילות שהעברנו או שצפינו בהם במהלך הלימודים. מכאן שהמכללה נתנה משקל רב לתחושותיי, מחשבותיי ודעותיי בנושאים שעלו, ובעצם נתנה לי במה.
והיו קורסים, כמו זה של גב' רימונה לפין, שהמטלה הראשית בקורס הייתה ליצור תוצר אומנותי שמתבסס על בעיה חברתית, ושמטרתו לגרום לתידוע הציבור. "האומנות היא כלי טיפולי וחינוכי חשוב, המאפשר את העמקת המודעות וההתמודדות עם מצבים נפשיים שונים. השפה הסימבולית של הדימויים באומנות, מעודדת ביטוי עצמי ספונטני המעשיר את המרחב הפנימי ומאפשר תקשורת יצירתית ומשמעותית. החוויה הרגשית הנוצרת מתוך השימוש באמצעים האומנותיים, מסייעת לצמיחה אישית ובינאישית" (סטור, 1972).
למטלה זו בחרתי בנושא מאוד קרוב ללבי – הפליית נשים והתמקדות באלימות כלפי נשים. יחד עם שתי חברותיי לכיתה הכנו מיצג אומנותי, והצגנו אותו בפני חברי הקבוצה. למייצג הייתה השפעה עזה על הצופים. הם ישבו דמומים ומרוגשים, ולבסוף היו מחיאות כפיים וחיבוקים חמים וכמה דמעות…
וכפי שאמר פרידריך ניטשה בציטוט שלעיל, דרך הפעולה האומנותית יכולתי "לדבר" את המציאות, שהכרתי מחיי, מחיי נשים שהכרתי ושמשקפת את מציאות חייהן של אלפי נשים בארץ.
חנה דרעי דדון, סטודנטית שנה ב' לתואר שני בחברה ואמנויות, המכללה האקדמית לחברה ואמנויות.
