אפשר לדבר על פיוס באופן אקדמי, תיאורטי, כפי שנעשה גם כאן. אפשר להתייחס לבעיית הפיוס הגדולה שלנו – השלמה בין שני העמים החיים בארץ הקטנה הזו.

אחד החוקרים החשובים של פיוס, ישוב סכסוכים וסולחה היה דן בר און, שחזונו השפיע על בניית המכללה שלנו אבל הוא מת לפני 7 שנים ממחלה קשה ולא הספיק לראות את הקמתו של המוסד. דן בעצמו, בן להורים יקים שעלו ארצה עוד לפני המלחמה, והשפה המדוברת בביתו הייתה גרמנית, התחיל במחקר נועז על מפגש בין בני הדור השני לניצולי שואה, עם בני מחוללי השואה – מילה שעוד לא הייתה בנמצא. ממחקר חלוצי זה עבר אל המפגש בין יהודים וערבים בארץ, ועשה עבודה גם בדרום אפריקה אחרי האפרטהייד. אחד מהמפעלים האחרונים שלו היה הקמת מכון משותף למפגש סביב סיפורי חיים של יהודים ופלשתינאים בבית לחם. דן האמין בהקשבה לסיפורו של האחר כמפתח לתהליך של פיוס. האם יש גם הכרח לקבל אחריות על מעשי העוול – זוהי שאלה שודאי יעסקו בה בהמשך הכנס.

במשך שנים חקרתי את הישוב היהודי-ערבי נווה שלום, והתוודעתי אל בית הספר הדו-לאומי דו-לשוני שהוקם שם עוד לפני 1980. הוא היה המודל למה שהפך אחר כך לרשת "יד ביד" – 5 בתי ספר המשותפים ליהודים וערבים, בהם נלמדות שתי השפות והתרבויות בצורה שווה.
זה לא פשוט. איך חוגגים את החגים של 3 דתות? מה עושים עם יום הזיכרון, העצמאות והנכבה? איך מצליחים לעמוד בקצב כשיש ללמוד שתי תרבויות?
אבל זו ההתמודדות הדרושה לפיוס. הפיוס מתחיל מקטנים קטנים.

ב-30.10.14, בשעות הלילה רוססו 7 כתובות "מוות לערבים" בבית הספר יד ביד בירושלים.
תגובת הילדים אחרי שניקו את עקבות ההצתה באחת הכיתות הייתה לנסח יחד ולהכין שלט גדול שנתלה על חצר בית הספר, מול השכונה:
"יש פה שותפות, אהבה וחברות בין ערבים ויהודים."

המכללה שלנו גאה בכך שבין תלמידיה רבים מקבוצות המיעוט של המדינה, מוסלמים ונוצרים, דרוזים ובדואים. אצלנו אינכם מיעוט מקופח!
אני מאחלת לנו בכנס שנבין היטב את נושא הפיוס, נמשיך במימוש הערכים שהוא מגלם, שנראה את הפיוס כאתגר וכדרך, למרות כל הקשיים.
בהצלחה לכולנו!