תקציר התזה "צוחקות אבל בשקט" – שימושים נשיים בהומור כטרנספורמציה לכאב – איקה גאון

עבודת התזה  "צוחקות אבל בשקט" – שימושים נשיים בהומור כטרנספורמציה לכאב"
מאת  איקה גאון

ההצגה: "צוחקות אבל בשקט" – שימושים נשיים בהומור כטרנספורמציה לכאב
משלבת בתוכה מופע תיאטרון ורציונל שנכתב בעקבותיו. העבודה כוללת גם את טקסט המופע.
המחזה מתאר "מסע" נשי בחלקו אוניברסאלי ובחלקו אוטוביוגרפי, הממחיש סיטואציות שונות הנוגעות לחייהן של נשים בחברה פטריארכאלית, כל זאת בניסיון לספר סיפור נשי מבעד לעיני אישה ולא מבעד לפריזמה גברית.
תחילת המחזה הוא בבריאת העולם, אדם וחוה בגן העדן, במקום בו החלה הפרדה דיכוטומית בין נשיות לגבריות. בהמשכו מתוארות ומומחשות סיטואציות איתן מתמודדות נשים במהלך חייהן, החל מילדות, נערות, אמהות, בגרות ועד לפתחו של הגיל השלישי. הטקסטים ישירים ונאמרים בהומור ככלי/אמצעי לביטויים ושניבחר במודע.

עבודת המחקר שלי נעשית על מהלך חיי כאישה, בחברה פטריארכאלית, החוקרת את ארכיטיפ האישה הפראית, (אסטס, 1972), תוך הקשבה לקול הפנימי שלי, בתקווה לצמיחה בעתיד. זהו קול המרבה להשתמש בהומור ושואל את השאלה מהו בעצם הומור? איזו פונקציה יש להומור בחיי? מה הוא אמור לבטא או להסתיר? מדוע אני כאישה מרבה להשתמש בו בעיקר ברגעי כאב? ובאיזה אופן הוא מתפקד ומשרת ככלי לאמירה אישית וחברתית.
האם זו היכולת או הרצון להצחיק את האחרים, או שזו בחירה להעברת מסרים בדרך "משעשעת" כאקט תרפויטי (אישי). ואולי הוא אחד האמצעים המסייעים לנשים להתמודד במציאות הקשה של חיינו כנשים בחברה הפטריארכאלית המדכאת ומגבילה, או שילוב של שניהם?

בהיותי כבת עשרים ואחת, חל משבר גדול מאוד בחיי, ללא כל "הכנה" הפכתי לאחות שכולה בעקבות מותו של אחי הבכור, שהיה קרבן לפעולות איבה. באופן הישרדותי ובמודעות מלאה וכואבת הבנתי, שכדי "לצוף" מעט מעלה מתוך תהום השכול בה הייתי שרויה, אני חייבת "להכניס" כמה שיותר סיטואציות משעשעות ורוויות הומור לחיי. כשהנפש כאבה עד כלות חיפשתי מזור בקריאת חומר משעשע, צפיתי בסרטים, בהצגות ובמופעי סטנד-אפ מצחיקים, ובעיקר השתמשתי בהומור עצמי בשיחות יום יומיות שכוון אלי "כאשר אנו חשים שבהיותנו מסוגלים לצחוק לעצמנו התעלינו על המצוקה" (1989 klein,). כל זאת נעשה במטרה לשפר את מצב הרוח שלי ושל סביבתי הדואבת. השימוש בהומור על סוגיו הרבים כאמור הפך ככלי תרפויטי בחיי.
עבודת התזה שלי מהווה מחקר אישי נשי פמיניסטי, של אותם דברים המניעים אותי מתוך מודעות, לצד שאיפה להגיע גם למניעים הלא מודעים מהם הושפעתי, בתקווה להבנה לסדר ולחיבור הקולג' הנשי שבי שגדל והתפתח ברבות השנים. באופן אישי, ברצוני לשמש ערוץ תקשורת להצגת ביטויי כאב נשיים אישיים ואוניברסאליים של נשים בחברה פטריארכאלית, תוך שימוש בביטויי הומור שכאמור בעיני, הוא אמצעי להעברת מסרים בדרך פחות "נושכת",כאמצעי משחרר חשיבה, מחזק את הביטחון הבסיסי ויוצר אווירה פתוחה יותר, מתירנית יותר, בה יקל על האנשים להיות יצירתיים. למעשה בחלקם אלו הם גם המאפיינים של כתיבה נשית המונעת

מתוך הרגש – כתיבה כרשת, זאת בניגוד לכתיבה גברית שהיא ליניארית (לובין, 1993). דרך בה תוכלנה נשים, לראות, לגעת, ולהתחבר לכוחן לצד חולשותיהן, לצחוק על עצמן ובכך אולי אף תתאפשר הזדהות מתוך עוצמה וחוזקה. כול זאת נעשה מבעד לעיניה של אישה ולא מזווית גברית
אליה הורגלנו עד כה (סיקסו, 1975). לדבר על נושאים שאולי לא כל כך מקובל לדבר עליהם, מודחקים, מושתקים אך מאוד אמיתיים. "הניסיון ליצור תמונת עולם נשית תוגש דרך נקודת מבט אישית וייחודית ליוצרת ומתוך ניסיון להגדיר מחדש את הזהות הנשית" (רתוק, 1994).
מתחילת התהליך, היה לי ברור שאני לא אפעל על – פי נוסחה כל שהיא שכן זו לא דרכי ליצור.

בספרה דרך האומן, מנחה קמרון (1997) כיצד ניתן לשחרר חסימות שונות אצל אנשים אשר היצירה עבורם היא צורך לא ממומש. במהלך חיי נגעתי בתחומי יצירה שונים אבל את החלומות הגדולים שלי כאישה יוצרת לא מימשתי כי אני עדיין חשה חסומה. (כמו כתיבה למשל, עיצוב פנים כעבודה, ועוד). הספר מנחה כיצד להשתחרר מחסימות תודעתיות. חלק מאותם חסמים שלי הם תלויי תרבות בהקשרים נשיים/מגדריים, בתוך חברה פטריארכאלית, חברה שהתאפיינה בהדרתה של האישה מהעיסוק הכלכלי בתחום הציבורי. הקריירה שזימנה חברת הגברים לאישה הייתה קריירה משפחתית במישור הביתי. ואכן כבת למשפחה בעלת תפקידים מסורתיים וכאישה יצירתית, ידעתי בתוך תוכי שאת היצירתיות שבי אני אמורה בראש ובראשונה להפנות כלפי משפחתי. להיות מוצלחת ויצירתית בכול הקשור לתפקידי כאם, בת זוג, וכעקרת בית.

"צוחקות אבל בשקט" – הצגה נשית, ופמיניסטית?
לאורך תהליך העבודה התברר לי כי ההגדרה "הצגה פמיניסטית" בלבד חוטאת להצגה. ועל כן ההגדרה הנכונה ביותר בעיני לתאר את ההצגה היא, "הצגה נשית ופמיניסטית" ואפרט:
פמיניזם כיום נפרש על פני סוגים שונים של תיאוריות ודעות, אך בבסיסו מצוי תמיד הדיון בנושא שוויון האישה (התנגדותה לשליטה ודיכוי) לעומת הגבר, אך לא בזה התמקדותה, והיא לא דנה בכך.
ההצגה שואפת אכן לחדד ולחזק את ההבדלים בין הגבר לאישה ולצייר עבור הקהל קווי מתאר ברורים שיבדילו בין המינים. אך יחד עם זאת היא איננה "מתלוננת" היא איננה מבקרת את המין
הגברי או מנסה להרגיש חזקה ביחס אליו. ההצגה אינה מנסה להעלות על נס את הנשים או לצייר אותן כגדולות מהחיים. זו הצגה שפשוט מנסה לתאר את האישה ולהגדירה כקוסמופוליטן רווי ומלא תחושות, תשוקות ויצרים. האישה היא "חיה רבת ראשים" שאיננה מתחרה בגבר אלא מורכבת מזן אחר לחלוטין. ההצגה מזמינה את הצופה לסיור בתוך אותו קוסמופוליטן שבו חיות הרבה מאוד נשים שהן כולן אחת והיא כולה הרבה.
ההצגה משייטת בין תקופות, בין דמויות, בין נימים עדינים של רגשות מכל הסוגים ובכל אחד מהרגעים מדגישה: אני אישה, כך נוצרתי, אני התפתיתי לאכילת התפוח, אני מקבלת מחזור ויולדת ילדים כן זו אני – אישה. וזאת אמירה פמיניסטית!

הנשיות בהצגה מועלת כנשיות שאינה מתנצלת או נחבאת אל הכלים ביחס לגברים, אם כבר אז ביחס לנשים אחרות (ראה בטקסט). זו הצגה שמזמינה את הצופה לראות את הגדולה, את הכוח ואת היופי של האישה שעומדת בזכות עצמה ללא השוואה לדבר.
הגברים שמתוארים במהלכה, מתוארים כגברים אהובים, נחשקים, אף שלעיתים הם מתוארים בחיוך ובביקורת, אך גם זאת נעשה ברכות ומבלי להוכיח אותם (בכוונה, ואולי בהצגה אחרת).
הנשים לאורך ההצגה זקוקות לגבר, רוצות אותו, אוהבות וחושקות בו וחיות איתו יד באושר (ואין סתירה בכך) הן חזקות ומתנהלות כקוסמות המסוגלות להיות בכל שעה ודמות, הן מרובות יכולות וצבעים, ובזה כוחן. הן גאות בנשיותן ולכן משפט הסיום בהצגה הוא:
"ברוך שעשני אישה".

איקה גאון , M.A לימודים בין – תחומיים בהתמחות לימודי נשים.- אוני' לסלי.

© 2015 Sofarider Inc. All rights reserved. WordPress theme by Dameer DJ.