המיצג בהתחלה מייצג את מה שעשינו כל השנה, הסרט הזה מקשר בין כל סיפור וכל סטודנט. החבל מקשר את כולנו לעשייה אחת. הידיים המשותפות הן אלו שיכולות להניע את השינוי.

 "השתלבתי בארגון שנתן לי מקום, וקיבל אותי כחלק מהצוות. במהלך חמישה עשרה מפגשים עם קבוצה של שמונה נשים, שילבתי הרצאות ומידע כדי לייצר בסיס וגוף ידע אל התכנים שעבדנו עליהם. במהלך העבודה הקבוצתית, נגענו בנקודות כואבות, במקומות אפורים שמכילים בעיקר יאוש, ומתוכם התקדמנו לאופטימיות ותקווה. בעבודה הקבוצתית יישמתי את שילוב האמנויות בעבודה הקבוצתית, והרגשתי עד כמה השילוב הזה פורה ומלא עוצמה"

יאיר קידם את תחום "קהילה נגישה" במודיעין. "נחשפתי לתחום שבזמנו היה קבוצה קטנה של פעילים, ואיתם התגייסתי למטרה של "קהילה נגישה". בתום שנה, הקבוצה גדלה והיא מורכבת מ-25 אנשים. במהלך השנה הזו, הכנו קורס, שסייעתי בבחינתו, המבהיר את מהות ההנגשה, והאופן בו ניתן לקדם קהילה נגישה.
בתהליך הקבוצתי שלנו בקבוצה של אפרת, עברנו תהליך מדהים. אנחנו חבורה של אנשים שונים, לכל אחד מאיתנו יש את התפיסות והערכים שלו. על אף השוני, הצלחנו לייצר תהליך של צמיחה ולמידה, ברמה הקבוצתית וגם ברמה האישית"

מיכל ברקוביץ – מקדמת תיאטרון נשי במסגרת תכנית המנטורינג במכללת ספיר. "העבודה הקבוצתית נעשתה עם נערות בגילאים 17 עד 26, שהינן בוגרות תכנית המנטורינג בספיר, כלומר הנערות האלו הן מאמנות של נערות אחרות. בעבודת התיאטרון, עבדנו עם חומרים אישיים. כל אחת מהנערות כתבה דברים שהיא מעונינת להגיד ולחשוף. דיברנו על השיקולים של החשיפה: מה כדאי מה פחות. מתוך המוכנות הזו, נכנסנו לעבודת הכתיבה ומשם העיבוד של החומרים הכתובים להופעה. הקבוצה החלה ב-11 נערות מהמגזר הבדואי והיהודי, עם פערים גדולים בשפה. בתחילה היו מתחים, היו  תיווכים, שמתוכם נשארו 4 בנות ו-2 שיצרו הופעה של ממש"

חנה דרעי – התערבות קהילתית באמצעות הקמת ועד שכונה. "לועד היו שלוש מטרות: לגרום לתושבים להיות פעילים ולהשתתף בועד ובפעילויות, לשפר את הנראות של השכונה ולבסס חיי חברה בקהילה. חלק מהמטרות הושגו וחלק לא. ההתערבות הקהילתית הכי טובה היא זו שמגיעה מהשטח ומהתושבים עצמם, זה השינוי הכי משמעותי – כשאדם לוקח על עצמו לשנות את הסביבה שלו"

אורית: "עבדתי במרכז תמיכה למשפחות של ילדים נפגעי נפש. הקבוצה הורכבה מהורי הילדים, כשמטרת הקבוצה היא תכנון, והחלטה על האופן בו מספרים את הסיפור המשפחתי. דובר הרבה על החשיפה בפורומים שונים, מידת החשיפה וכיצד מספרים את סיפור ההתמודדות עם מחלת היא הורים לילדים. הקבוצה היא למטרה של חשיפה בפורומים שונים לספר את סיפור ההתמודדות.

סנים וחניה: עבדו עם במועדונית במתנ"ס קבוצה של מתבגרים ובוגרים עם מוגבלויות שכליות, שהחברה אינה מחשיבה אותם כבעלי יכולת. סנים וחניה זיהו מתוך הקבוצה הכוללת קבוצה של חניכים שהביעו רצון להיות במקום יותר תומך ועוזר. עם הקבוצה הזו נעשתה עבודה שמטרתה להפוך את הקבוצה הנבחרת לקבוצת מנטורינג. קבוצת המנטורינג מובילה ומכוונת את כל החניכים, וכך החברים בקבוצה הופכים מחניכים לחונכים. הקבוצה עברה קורס אותו העבירו סנים וחניה, ובשל הניסיון החיובי, רוצים להמשיך את העבודה שלהם גם בשנה הבאה.

"אני עבדתי במסגרת של "קשר" – קבוצת תמיכה לאמהות שמתמודדות עם ילדים בעלי נכויות קשות. הקבוצה עברה תהליך לא פשוט. בהתחלה פגשתי אמהות שמתמודדות עם קשיים כל כך גדולים, שהגיעו למקום של יאוש, וחוסר רצון להתמודד עוד עם הקשיים. הקשיים נותרו, אבל השיתוף בינם לבין עצמם, הביא אותם למקום של השלמה, ולא להיות לבד ובודד, לדעת שאפשר להתייעץ, להיעזר. שאפשר להילחם על זכויותיהם, מסגרות חדשות שיתנו מענה לצרכים הקשים והרבים של הילדים שלהם. במהלך הקבוצה דובר על מסגרות המשך". 

אפרת צינגלאוב, המנחה מסכמת: אני מתרגשת וגאה לראות אותכם. השם שנבחר הוא "באלו הידיים". חשבנו על המכנה המשותף לכל העשייה, וזה היה אתגר מאחר שהקבוצה הטרוגנית. מצאנו שהמכנה המשותף והסיפור המשותף הוא הושטת היד לאחר ולחברה, בתוך כך, שמחתי לראות שהייתה הושטת יד בין אנשי הקבוצה".