אני: בת 44, מטפלת באומנות ומלמדת אתיקה בטיפול נפשי ומחקר מבוסס אומנות.
מרצה ומרכזת את סמינר "הקליניקה הדיגיטלית" במכללה האקדמית לחברה ואומנויות בנתניה.
מתיו: בעלי. הגיע מארה"ב ובעקבות הפגישה איתי נשאר כאן. אנחנו נשואים והורים לשני ילדים בני עשר ותשע.
ילדות: תמיד הייתה לי משיכה לתחביבים שקשורים בשטח. אהבתי לטפס על עצים, לשחק כדורגל, הייתי סוג של 'טום בוי'.
אקסטרים: לשנינו יש משיכה לטיולי שטח ולאקסטרים – גלישת גלים, סנואובורד, טיפוס הרים וצוקים. בשלב מסוים החלטנו להפוך את התחביבים שלנו למקצוע. מתיו הקים את "גרוויטי" – חברה המייבאת ציוד אתגרי וציוד מחנאות, נופש ופנאי, ואני הגשמתי את אהבתי לשטח בייזום והנחיה של סדנאות שטח למנהלים.
סדנאות שטח למנהלים: הזדמנות לצאת מהקופסה תרתי משמע, לצאת לשטח, להחליף אווירה ולהתנסות בשיתוף פעולה ובמשימות של עבודת צוות, כדי להיזכר שיש לנו מטרה משותפת ואיך למרות ההבדלים וחילוקי הדעות אפשר להשיג את המטרות ולהגשים את חזון הארגון.
לימודים: למדתי טיפול באומנות בלסלי קולג' במסלול פסיכודרמה והמשכתי להשתלם בפסיכותרפיה. התזה שלי היא על פסיכודרמה וארגונים.
קריירה: בשלב מסוים הבנתי שהעולם השתנה ובעקבותיו גם שדה הטיפול והמחקר צריך להשתנות. התחלתי לחשוב איך רותמים את העולם הטכנולוגי שממילא מלווה את החיים שלנו לקידום התהליך הטיפולי. האהבות האישיות שלי, כמו לטפס על עצים, גרמו לי להעז ולקרוא תיגר על התפיסה הטיפולית המסורתית ולבחור תחום יוצא דופן שעוסק בתהליכים הנפשיים המשתנים אל מול המהפכה הטכנולוגית.
דוקטורט: נושא המחקר שלי הוא 'ההגדרה של זמן, מרחב וזיכרון וההשתנות שלהם בקליניקה הדיגיטלית'".
הקליניקה הדיגיטלית: סמינר שפיתחתי למטפלים מנוסים באומנות, שרוצים להתחבר לעולם הצעירים, שהטכנולוגיה היא 'החיים עצמם' בשבילם. במקום לנתק את המטופל מהטלפון הנייד – שהוא היום העולם האמיתי שלו וערוץ התקשורת המרכזי שבו הוא מתנהל, לאפשר לו להכניס את העולם שלו לתוך חדר הטיפולים וכך בעצם להתחבר לעולם הפנימי שלו ולרכוש את אמונו.
אם לא הייתי מטפלת באומנות הייתי: סופרת של ספרי בלשים.
