דווקא בימים הקשים הללו, כאשר כולנו עדיין בתוך הטראומה, האמנות יכולה לשמש ככלי טיפול עבור כל אחת ואחד מאיתנו, על מנת לייצב את הקרקע ולנסות לצייר לעצמנו תמונה חיובית יותר בתוך הכאב והחרדה.
אלו ימים קשים לכל אישה ואיש בישראל, ימים של כאב ושל קושי. כל אחת ואחד מאיתנו חווה את הטראומה – אם באופן ישיר, אם באמצעות צפיה בחדשות ובסרטונים ואם בהיכרות אישית עם מי שנהרג במתקפת הטרור מעזה ובמלחמה שפרצה בעקבותיה.
ישנם רבים הסבורים כי בתום התקופה הזו נזדקק כולנו לטיפול כלשהו: קולקטיבי ופרטי, פסיכולוגי או אחר. אחת הדרכים להרגיע את המתחים בעת הזאת, גם ביום-יום, היא אמנות, ובמיוחד טיפול באמצעות אמנויות.
״הטיפול פונה לאזורים הכי בריאים שלנו, הכי יצירתיים ויצריים״, מסבירה ד״ר טל שורץ, המתמחה בטיפול בחרדה דרך אמנות ומלמדת בתוכנית לטיפול באמצעות אמנות חזותית בבית הספר לחברה ואמנויות – הקריה האקדמית אונו.
״אנחנו רואים שגם אנשים מאוד דלים באופן ורבלי, מביעים בעולם של צורות וצבעים, והאמנות היא גשר מהפנים לחוץ ומהחוץ אל הפנים. היופי הוא שאין ערך לאסתטיקה – אפשר להביע את עצמנו בלי חוקים ובלי גבולות. זה כוח כל-כך מרפא ומאפשר להגיע לכל אחת ואחד בלי סייגים, בלי ביקורת, בלי שיפוטיות״.
מה זה בעצם אומר, טיפול באמנות ומה אפשר לעשות עם זה בתקופה הזו?
״יש אמנות כתרפיה וגם תרפיה באמנות. בתוך מצבי קיצון, לא תמיד אפשר לנהל טיפול עומק בתרפיה באמנות – כלומר לקחת את היצירה עצמה ולהתחיל לנתח אותה, ולראות איפה היא פוגשת את המטופל. במצבים כאלה משתמשים לעתים קרובות ביצירה במקום של ונטילציה, שחרור. בתוך הסיטואציה שלנו כרגע, אנחנו שומעים הרבה את הביטוי ׳אין לי מילים לתאר׳, והאמנות מאפשרת לתאר בלי מילים.
״זה יכול להיות משהו מאוד מופשט שנוגע בבטן הרכה ומצליח לתאר בצורה המדויקת תחושות ורגשות, ואחר כך מתלווה לזה שיח שנוגע בתכנים מודעים או לא מודעים, כך שנוצרת חוויה של שליטה בתוך מקום של אי ודאות. הסדרה שאני יצרתי נקראת ׳מומנטס׳, רגעים. אנחנו רואים אנשים במצבים מאוד מבלבלים, שלפעמים יזכרו תמונות לפרטי פרטים ולפעמים סצנות שלמות יישכחו מלבד רגע ספציפי אחד. בחיים שלנו אנחנו זוכרים יותר רגעים מאשר סיטואציות וסיפור שלם, והסדרה הזו נועדה לאפשר לנו לקחת רגעים-רגעים מתוך חוויות החיים שיש לכל אחד מאיתנו, בתוך הגלריה של הטלפון״.
לדבריה, באמצעות הדרך הזו – שהיא אחת מני רבות בטיפול באמצעות אמנות – ניתן להחזיר לעצמנו תחושת שליטה ולייצב את הקרקע. ״תמונות נצרבות אצלנו הרבה יותר חזק בזיכרון״, היא אומרת. ״כדי שמצב טראומתי אותו אנו חווים לא יהפוך להיות לפוסט-טראומה, אנחנו חייבים לצרוב בתוכנו כמה שיותר תמונות חיוביות שישנן לכולנו״.
הפקולטה למדעי הרוח והחברה, תואר שני .M.A בטיפול באמצעות אמנויות.
ד״ר מלי ניר היא פסיכותרפיסטית, שמלמדת במסלול תואר שני בטיפול באמצעות טיפול פסיכודרמה במסלול לתואר שני בבית הספר לחברה ואמנויות – קריה האקדמית אונו, ומתמחה בטראומה בכלל ובאופן ספציפי בטראומה של טרור ולחימה.
״בטראומה אנחנו רוצים לחזק מקומות חלשים, הפוך ממה שמתרחש באירוע טראומתי״, היא אומרת. ״אם בטראומה ישנה טלטלה שמנפצת ומערערת, מובילה לחוסר אמון וחוסר ביטחון וחוסר אונים, בהלה, חרדה, איבוד הקרקע, אנחנו רוצים לחזק את המקומות האלה: לייצב את הקעקע, לעשות סדר, לחזק אמון, ביטחון. אנחנו רוצים לאסוף את השברים ולקבע אותם ולא את הטראומה״.
בשלבים מאוחרים יותר, היא מסבירה, מעבדים את הרגשות הקשים ובונים מחדש נרטיב לא מפורק ולא מקוטע, אלא מסודר ומאורגן עם משמעות חיובית. ״אנחנו רוצים לאפשר למי שחווה טראומה לתת תוקף למה שקרה, שיהיו לו עדים והדים, שיהיה מי שישמע״, היא ממשיכה. ״ויש גם את הקול שאינו יכול לשאת את המילים והכאב, שרוצה למחוק את האירוע. אנחנו מאזנים בין שני הקולות האלה ונותנים לשניהם מקום״.
כבר תוך כדי הלחימה, מספרת ד״ר ניר, היא הצטרפה לקבוצות שונות של מטפלים שביקשו להתנדב. ״דבר נוסף שעשינו, באונו ובעוד מקומות, זה לתת תמיכה וכלים להתערבות ראשונית והרגעה ראשונית עצמית״, היא משתפת. ״יש קבוצות לסטודנטים, פעמיים-שלוש ביום, מטעם מרכז מתנ״א של אונו. אני גם מקיימת הרצאות פעם בשבוע, שבהן יש מקום למרצה ולתחושות שלו, וגם להתמודדות הצפויה לו עם הסטודנטים״.
