אילנה, איך הגעת אל תחום הטיפול באמנות?
"הייתי סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה, וכלל לא הכרתי את תחום הטיפול באמנות. בזמנו, לא היה לי כלל חיבור לאמנות. במהלך הלימודים בחוג לפסיכולוגיה, ב-1994 הצטרפתי כמדריכה טיפולית אל מחלקת הנוער של איתנים (המרכז הירושלמי לבריאות הנפש), שם פגשתי את הסטודיו של ג'ניס (ג'ניס שפירא, מראשונת המנחות בתחום הטיפול באמנות בישראל) מהרגע הראשון שנכנסתי אל הסטודיו, נמשכתי אליו כמו פרפר לאש.
פשוט הייתי יושבת עם המתבגרים בסדנה והייתי מהופנטת לתהליכים שהתרחשו בסדנה הזו. וככל שהייתי בסדנה יותר, הרגשתי שגם אני רוצה להשתתף בתהליך היצירה, ממש היתה לי תחושה פיסית של "גירוד בקצות האצבעות"
אז קניתי גוש חימר ולקחתי אותו הביתה והתחלתי להתעסק איתו, זו הייתה ההתחלה של תהליך היצירה האישי שלי. במקביל, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להמשיך להיות נוכחת בסטודיו של ג'ניס. הייתי בודקת את סידור העבודה ומחליפה משמרות כדי שאוכל להיות במשמרת בזמן הסדנה.
זו הייתה הסיבה לשינוי במסלול שבחרתי: במקום להמשיך לכיוון של פסיכולוגיה קלינית, עברתי למסלול הטיפול באמנות בשלוחה של אוניברסיטת לסלי (היום, המכללה האקדמית לחברה ואמנויות). מאז, התחום של טיפול באמנות פלסטית הוא התחום המקצועי שלי, והמסגרת שליוותה אותי גם בלימודי הפסיכותרפיה היונגיאנית, לאחר מכן בדוקטורט שלי במסלול פסיכואנליזה והרמנויטיקה בבר אילן, וכיום כקנדידטית במכון לאנליזה יונגיאנית".
מה היה מקור המשיכה שלך אל תחום הטיפול באמנות?
"הכח של האמנות במצבים נפשיים קשים היה מאז ומתמיד במוקד העניין שלי, בייחוד כיצד פועל הכוח המרפא שיש בנפש גם במצבים קיצוניים.
עם סיום הלימודים התחלתי לעבוד במיט"ל (מרכז ישראלי לטיפול בפגיעות מיניות בילדים), מרכז בו אני עדיין חלק מצוות המדריכות. בעבודה עם שורדי פגיעה מינית, רואים מדי יום את הכוח המשמעותי של האמנות לבטא רגשות, חוויות ומשקעים טראומטיים שמילים אינן יכולות לבטא. לעיתים אין מילים כי זה פשוט נורא מידי להגיד את הדברים. באמנות יש את האפשרות לספר את הסיפור ללא מילים".
כמרצה, תוכלי לספר קצת על ייחודו של תהליך הלימוד וההכשרה של הטיפול באמנויות?
"עם המעבר למכללה, התחלנו ללמד קורסים תיאורטיים, ועבורנו, כסגל שהגיע מלסלי זה היה אתגר: היינו צריכים לקשר בין קורסים תיאורטיים לבין העיקרון שאיפיין את דרך הלמידה בלסלי, שתהליך הלמידה מתחיל מתוך חוויה ויצירה, ואח"כ מתחבר לתיאוריה.
ב"תיאוריות ושיטות בטיפול באמנות פלסטית" – הקורס התיאורטי שג'ניס שפירא ואני בנינו יחד לתלמידי שנה ב', אנחנו מעבירות את התיאוריה דרך ויזואליה:
בנינו מצגות שמעבירות את הרעיונות התיאורטיים דרך תמונות ודרך טקסטים. לקחנו את הרעיון הזה, שמטפלים באמנות קולטים באופן ויזואלי , ושאנחנו מדברים שפה ויזואלית,, ודרכו עיבדנו את החומר. וזו צורת לימוד שמאפשרת לנו ללמד חומרים תיאורטיים וגם נשענת על המורשת שלנו מלסלי. את המודל הזה הרחבתי השנה גם לקורס המבוא לטיפול באמנות שנלמד בשנה א.
תהליך הלמידה כרוך בתהליך של יצירה: אנחנו מתחילים בתהליך היצירה, וכל סטודנטית יוצרת באופן עצמאי, לאחר מכן אנחנו מתבוננות ועושות המשגה, , והסטודנטיות מוזמנות למצוא את המשמעות האישית שיש ביצירה שלהן, כשהקבוצה עדה לתהליך, ומחזקת אותו. . אחר כך נכנסת התיאוריה שמסבירה את התהליך במונחים מקצועיים, ובצורה זו התיאוריה אינה תלויה באויר, אלא מעוגנת בחוויה של הסטודנטיות".
תוכלי לתת דוגמה לכך?
"לדוגמה, אחד המושגים שאנו מדברים עליהם הוא המושג "רוורי (reverie)". באינטראקציה בין האם לתינוקת הרכה, יש את הבכי של התינוקת, ואז האם עושה תהליך של הבנת הבכי, היא עושה תהליך של "עיכול" בכי התינוקת, ואז היא מנסה להגיע להבנה של המצב. היא מנסה: "את רעבה" "את עייפה" "את רטובה". בסוף התהליך הזה, האם מצליחה להמשיג את הצורך של הבת שלה.
תהליך דומה מתרחש גם במהלך טיפול. כמטפלים אנחנו מוצאים עצמנו בודקים כל מיני אפשרויות עם המטופל, וביחד לומדים מה העניין ומצליחים להמשיג את הצרכים או הקשייים. כדי להמחיש את התהליך הזה באופן ויזואלי, השקופית במצגת מראה תינוק בוכה כי מפריע לו האור החזק. תמונת הנורה שמאירה חזק נכנסת אל תוך ראשה של האם, יורדת במורד מערכת העיכול שלה, מתעכלת, ויוצאת חזרה מראשה כמחשבה: "אה, האור מפריע" והיא מכבה את האור.
מה הופך אדם למטפל טוב באמנות?
"קודם כל, מטפל טוב באמנות, צריך להכיר את היצירה מתוך עצמו. צריך להיות מחובר ליצירה, ולחיות את הכוח של היצירה. אי אפשר ללמוד את זה, זה משהו שצריך להיעשות ולהילמד מתוך העשייה וההתנסות של האדם: ההיכרות עם השלבים של היצירה, התהליכים שמרכיבים אותה: זה חייב לבוא מניסיון ומדרך חיים.
אילנה לח בנאגאלנד
אנו תמיד רואים עד כמה תהליך טיפולי אישי הוא משמעותי עבור מטפל, והכוונה היא שהמטפל בעצמו יעבור תהליך טיפולי משמעותי. כאשר המטפל מתנסה באופן אישי בהתמודדות ממושכת עם מצוקה, קושי, טראומה, ועושה את עבודת העיבוד ומכיר איזורים בתוך הנפש שלו, הוא יוכל ללוות את המטופל שלו במפגש עם עולמו הפנימי.
כדי ללוות מטופל בתהליך הטיפולי, במסע אל הפינות החשוכות, חשוב לדעת איך זה מרגיש להיות שם, להכיר את הפינות החשוכות של עצמך.
אנחנו רואים את המטפל כמלווה לדרך, דרך ייחודית לכל מטופל. כשהמטפל פוגש לראשונה את המטופל, הוא לא יכול לדעת מה קורה לו ומה מטריד אותו, הוא צריך לצאת איתו למסע משותף של גילוי. הדרך הזו מובילה אל הלא-המודע של המטופל ואל העצמי שלו – המדריך הפנימי שיש לו את כוחות הריפוי שיכולים לסייע למטופל בדרכו.
תוכלי לספר קצת על הסטודנטיות בתואר?
"אפשר לומר שכל אחת ייחודית בפני עצמה, כל אחת באה עם אופי אחר ומוטיבציה אחרת וסיפור אחר. אני פוגשת אותן בקורס המבוא של שנה א' וגם בשנה ב' וגם בקורס האחרון של התואר, וזה באמת מסע משמעותי עבורן ועבורי.
אני רואה את הסטודנטיות שמגיעות עם הדחף העמוק להיות מטפלת, אלו שמכירות את הביצות של הנפש, שחוו על בשרן את התהליך הטיפולי ואת יכולת הריפוי של נפש האדם, ובחרו להמשיך במסע עם מטופלים. אלו יכולות להתפתח להיות מטפלות רגישות ועמוקות מאד. סטודנטיות רבות מגיעות עם סקרנות רבה, הרבה פעמים עם רקע שיקומי או חינוכי. הן פגשו במהלך עבודתן את הפוטנציאל שיש לטיפול באמנות והוקסמו ממנו, ובאות ללמוד את המקצוע.
לרבות מהסטודנטיות שיתפתחו להיות מטפלות טובות, יש באופן אינטואיטיבי תפיסה סימבולית מצוינת. יש להן דמיון, ויכולת התבוננות והמשגה של מה שהם רואות לנגד עיניהן. והן יודעות לשחק, באופן טבעי. התכונות האלו, יחד עם יכולת הקשבה ועניין אמיתי בזולת, הופכות סטודנטיות למטפלות מצוינות באמנות".
איך את רואה את השינוי בסטודנטיות מסטודנטית למטפלת?
"רבות מתחילות בחשש ובהסתגלות לתחום חדש ולצורת הלמידה. למעשה השנה הראשונה מוקדשת כולה ללימוד שפה חדשה לחלוטין – שפת הטיפול באמנות. בד בבד הסטודנטיות נכנסות לתוך תהליכי היצירה האישיים ולתוך התהליך הקבוצתי.
אל שנה ב' הסטודנטיות מגיעות בשלב של יותר בשלות להתנסויות בשטח – עבודת השדה. בשנה הזו אנו שמים דגש על בניית המטפלת שבסטודנטית, על הבנת התהליכים שקורים בתוך הטיפולים שהסטודנטיות עושות בעבודת השדה.
אנחנו משתמשים באמנות גם לצורך הבנת התהליכים שקורים בטיפולים. כך, ההתבוננות ביצירות של המטופל נעשית בעזרת אמנות שיוצרות הסטודנטיות בכיתה. אנחנו לא מתבוננים ביצירות ומנתחים אותן באופן מילולי ומרוחק, אלא מתייחסים אל העבודות של המטופל בכלים של יצירת אמנות.
בעבודת הסיכום שנכתבת בסוף שנת עבודת השדה, אפשר כבר לראות את השלם: כיצד המטפלות המתהוות מתארות תהליך טיפולי משמעותי, וכיצד הן ממשיגות את התהליך במונחים מקצועיים, מתוך הבנה עמוקה של האמנות. זה מעניין ומאוד מתגמל לראות בכל פעם את התהליך הזה".
מה מייחד בעינייך את המכללה?
"בעיניי, העבודה המעמיקה מתוך התהליך היצירתי היא הייחוד של המכללה וגם התכונה החשובה ביותר עבור מי שמעונין לבחור בתחום של טיפול באמנות. המכללה מלמדת ומכשירה בהתבסס על העיקרון של הלימוד דרך התהליך היצירתי. זה מה שגם מייחד אותנו בהשוואה לתכניות אחרות ששמות דגש יותר על מחקר או אבחון".
