היום אתם יוצאים עם תואר אקדמי, שמייצג השכלה גבוהה. אני עצמי עובדת וכותבת במוסדות השכלה גבוהה כבר כ-50 שנה… ואני שואלת את עצמי מהי השכלה גבוהה? כן, זה מפתח לעולם העבודה, למקצוע, אבל האם זה כל העניין?

תזכרו את השאלה הזו, ואני רוצה לספר לכם על שדרות ירושלים ביפו. מכאן נגיע בחזרה לנושא הראשי. אולי אתם חושבים עכשיו – הרי באנו לקבל תואר ותעודה, מה היא חופרת על שדרות ירושלים ביפו! תנו לי 5 דקות. בהשכלה גבוהה יש הרבה דברים לכאורה מיותרים, אבל לא ממש.

יפו היא אחת הערים הכי עתיקות בארץ, עברו עליה הרבה גילגולים. בתנ"ך היא מוזכרת לראשונה בספר יהושע בתור עיר על גבול הנחלה של שבט דן. בתנ"ך כתוב שלנמל יפו הגיעו אניות שהביאו עמן עצים מצור ומצידון לבניית בית-המקדש הראשון.

יש כמה הסברים לשמה של יפו: לפי אחת האגדות, השם יפו הוא הוכחה לכך שיפת בנו של נח בנה אותה. ויש כאלה שאומרים שיפו נקראת כך פשוט כי היא יפה.

את הנמל ביפו הקימו הודות לקו החוף הטבעי שלה, שיצר מפרץ קטן, מוגן מפני הרוחות. לאורך ההיסטוריה היא הייתה ידועה כעיר נמל מרכזית, שער ראשי לסחורות ולנוסעים שהגיעו לארץ.  שמה של העיר היה מפורסם בארץ ובחוץ-לארץ בזכות גידול ההדרים. השם "תפוזי יפו" הפך לסמל מסחרי לתפוזי הארץ כולה.

אחת הדרכים המפורסמות להובלת סחורות מנמל יפו הייתה דרך עתיקה מנמל יפו לירושלים. עד היום יש בירושלים רחוב ראשי ששמו "רחוב יפו", וביפו יש רחוב ראשי ששמו "שדרות ירושלים"".

לפני מלחמת העצמאות נחשבה יפו לאחד המרכזים החשובים ביותר של האוכלוסייה הערבית בארץ.  ב-13.5.1948, יום לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ההגנה והאצ"ל כבשו את יפו, ורוב התושבים הערביים נאלצו לעזוב. רובם עזבו לעזה ולביירות – בירת לבנון. בבתים הנטושים שיכנה המדינה אלפי עולים חדשים שהגיעו מאירופה ומארצות המזרח. גם מפוני גוש עציון – שאני חקרתי – קיבלו בתים נטושים ביפו לאחר כיבוש הישובים שלהם.

בשנת 1950 אוחדו הערים יפו ותל אביב לעיר אחת ששמה תל אביב-יפו. כיום מתגוררים ביפו כשני שליש תושבים יהודים, ושליש תושבים ערביים, בהם מוסלמים ונוצרים. בדרך כלל אפשר לומר שהקבוצות נמצאות ביחסי שכנות ומסחר נורמליים ואפילו טובים.

שדרות ירושלים ביפו, הוא הרחוב המרכזי ולדעתי היפה ביותר בעיר, אולי בארץ, והוא עומד לעבור שינוי ענקי בשלוש השנים הקרובות בעקבות המיזם של הרכבת הקלה. אני מניחה שהמתכנן העירוני לקח בחשבון משהו מההיסטוריה של השדרה, מההיבט הכלכלי העומד בבסיסה, מהסוציולוגיה של שכנות ויחסים בין הקבוצות הגרות שם, ומהאסתטיקה של המקום. כל אלה נוגעים לעבר, לשימור. מה מזה אנו יכולים לקחת הלאה לעשור הבא, לתכנון העירוני והתחבורתי הכי נכון? כאן נכנסת הקידמה, המדע, הטכנולוגיה. אני מקווה שזוהי קידמה שלוקחת בחשבון את העבר, וגם את ההיבטים החברתיים הנוגעים לעניין.

תיקחו למשל את העצים, עצי הפיקוס הכי יפים בארץ! הם עצים זקנים וענקיים, השייכים לעבר – אולי ניתן לשמר אותם???
(אגב, מסתבר שכן, אבל בכל זאת ניסרו רבים מהם בחלק הדרומי יותר של השדרה.) האינטרסים כאן משותפים ליהודים וערבים.

על רקע זה, לפני כחצי שנה, כתבתי באתר של "פסיכולוגיה עברית" בו אני כותבת לעיתים קרובות. "בשדרות ירושלים ביפו נמצאה שדרת העצים היפה ביותר בערינו. מה שתורם ליופיה הוא הרגשת הוותק הרב, גילם של העצים, של המדרכה המרוצפת בשדרה, ושל שני נתיבי התחבורה שלצידיה, שבדמיוני קיימים כבר מזמן התורכים, כאשר הרחוב הזה היה מוביל את עגלות הסוסים, ומגיע בסופו הרחוק ל… ירושלים.
עצי הפיקוס האדירים הנטועים לאורך השדרות הם עצים יפים ואנושיים בעיני. הם חיים, ממש כמוכם וכמוני. אני חושבת לפעמים על כל מה שהם ראו!
אבל בימים אלה אנו מתוודעים לקידמה, בדמות הרכבת הקלה שתעבור בשדירות אלה, והיא אוייבם בנפש של העצים העתיקים. קראתי כי 26 מעצי הפיקוס מועמדים לגדיעה ועקירה. נוף הרחוב משתנה לגמרי. וזה כל כך עצוב בעיני! מתנהל מאבק על חיי העצים, אבל נדמה לי שאיש אינו שומע את הזעקה.
כשחקרתי את חייה של המשוררת לאה גולדברג, קראתי באיזה מקום שפעם חזרה לביתה ברחוב אלפסי בירושלים, ובדרכה ראתה פועלים עומדים לעקור מן השורש עץ שהיה נטוע בשדרות בן מיימון במסלול שיועד להרחבת הכביש. לאה גולדברג נשכבה תחת העץ, בכתה וחיבקה אותו. היא אמרה לפועלים שאם יפגעו בעץ יצטרכו לפגוע גם בה. בסופו של דבר הצליחה להציל את העץ ההוא ולהטות את מסלול התחבורה, כך מספרים. וגם אם זוהי אגדה אורבנית, ולא כך בדיוק זה היה, הרי היא כאן לגמרי במקומה". עד כאן ציטוט.

מסתבר שמחאת תושבים יכולה גם לעזור [אולי דוגמא לשינוי חברתי]

היום אומרים לנו שהשדרות ישתנו באופן דראסטי, כדי לאפשר מעבר של הרכבת הקלה, ובינתיים יסגר עורק התנועה הזה לשלוש שנים. אבל העצים זכו להצלה, וזה בזכות המחאה הגדולה שהקימו התושבים.

אז יש לנו כאן היסטוריה, מדע, גיאוגרפיה, תכנון ערים, אדריכלות, אסתטיקה, כלכלה, ניהול עובדים, ניהול תקציבים, תקשורת ויחסי ציבור, ובעיקר – מפגש של העבר עם העתיד. ממש כל הקשת של השכלה גבוהה.

השכלה גבוהה היא תמיד על הצומת של שימור והתחדשות. כך בכל אחד מהמקצועות שאתם לומדים. במובן שימור, אנו מסתכלים על העבר: מה היה כאן לפנינו? מה אפשר ללמוד מהקודמים לי, אבות מייסדים ומורים? מה מספרת לנו השדרה על העבר? היסטוריה היא מקצוע יסוד בכל תרבות, אף על פי שהיום לא רבים הולכים ללמוד אותו באקדמיה, מסיבות מובנות. לימוד של כל מקצוע מתחיל מההיסטוריה שלו. כשאנו לומדים היסטוריה מגלים לעיתים קרובות שאת החידושים שלנו אמרו כבר לפנינו, ואפילו יותר טוב. אמיתות קיימות. לדוגמא "אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים". (הרקליטוס, במאה השישית לפני הספירה). זו אמירה הנוגעת בדיוק לשימור והתחדשות… ומי יכול היה להגיד זאת טוב יותר?

מצד שני, בכל מקצוע של השכלה גבוהה יש מאמץ להיות מעודכנים במה שקורה הכי הכי עכשיו. מה שנכתב ב-2019! החידושים הכי גדולים הם במדע, ברפואה וטכנולוגיה, לדעת מה ההמצאות הכי חדישות. מה האפליקציות הכי חכמות. מה התרופות הכי מועילות, בניגוד ל"תרופות סבתא".

אדם משכיל מסתכל סביבו, כולל העבר והמשמעויות של השינויים, ולא רק מנקודת השיפוט של הנוחיות שלו האישיתרק אז הוא מציע את החידוש, את ההמצאה האחרונה. זו האמירה שרציתי להביא לכם היום, בעת קבלת התואר. תודה על ההקשבה של המסיימים והאורחים, למשהו שאולי לא ממש נוגע לרבים מכם. אבל זהו אופייה של השכלה גבוהה, שהיא מרחיבה, מעמיקה, ולא תמיד ממוקדת במטרה. שיהיה לכם בהצלחה.

תודה

פרופ' ליבליך עמיה