שפה וזרות

ג'יאן / עבלה קוראת בעברית וערבית

"ריבונו של עולם, לאחר 15 שנים של כתיבה בשפת האם שלי, ערבית,  אשר הנחתי על המדף בעל כורחי ולא מרצון, מובן מאיליו יהיה לכתוב, להביע, להרגיש ולהתעצבן ולהירגע בשפה העברית.

אחרי שעברו שנים שבהם אני מדברת וכותבת וחיה בעברית כאילו שהיא חלק מהתרבות שלי, אפילו ברגעים הללו, אני נעצרת לכמה רגעים,  נושמת ומחפשת את המילים בערבית.

אני ג'יאן , אישה ערבייה, מוסלמית, פלסטינאית שיש לה תעודת זהות ישראלית אני מתגעגעת לשפה שלי, שנעלמה לי.

הכתיבה בשפה הערבית היא הזדמנות שאני חייבת לנצל, לעמוד, ולסכם, מי אני בחברה הזו? מהי הזהות שלי? ואני שואלת את עצמי , האם יש חשיבות לסדר שהזדהיתי בו והיכן היא זהותי ללא השפה שלי?

יעלי קוראת בעברית

ג'יאן יקרה,

לפני שנה , בשיעור של דר גל הרמט הקראת את המונולוג שלך על תחושת הזרות והשפה שהשארת מאחור , כולנו דממנו לרגע, גל מחתה דמעה והיינו איתך בכאבך.

אם יש משהו שהבנתי בשנתיים הללו במכללה שבה פירקו לי את הזהות לרסיסים בכדי שאחבר ואבנה אותה מחדש, זה שכולנו מרגישים זרים וכולנו מחפשים מקום להיות שייכים.

בתקופה כל כך חשוכה וקשה, אלימה וגזענית בארץ שלנו גם אני חשה זרה. כאן במכללה מצאתי לי אי של שפיות, מקום בטוח שמאפשר קול לערבים מוסלמים וערבים נוצרים ויהודים דתיים ויהודים חילונים למצוא את החוט הדק הזה שמחבר בין כולנו.

באותו יום כשקראת את הכאב שלך, על השפה שהשארת נטושה על מדף בארון , הבטחתי לעצמי שיום אחד אעלה את המונולוג שלך על הבמה, באותו יום גם החלטתי שאני רוצה ללמוד ערבית.

אני חושבת שבכדי להתגבר על הזרות ולהגיע לדו שיח אמיתי עלי לדעת לדבר בשפה שלך.

בדיוק לפני שנה, בכנס על הפיוס שרתי את שיר תקווה, היום בחרתי לשיר כאן, שיר אהבה בערבית.

לשיר כי שירה בעיני היא השפה שמחברת בין כולנו ומסירה מעלינו את הגזע הדת הלאום וכל הזהויות שהבנו  לנו, ומשאירה רק חיבור נשמתי אחד  של הקול.

לשיר בערבית, כי ג'יאן, אני יעלי, יהודיה ישראלית, מאוהבת בשפה שאת השארת על המדף, מאוהבת בניגון שלה, בחושניות שלה באיך שהיא מתגלגלת על הלשון, באותיות הגרוניות שלה שנוגעות בנימים הכי עמוקים של הנשמה.

אז ג'יאן יקרה, ברשותך אני מורידה לכמה דקות את השפה שלך מהמדף ומשאילה אותה ממך לשיר אהבה.
חברתך תמיד

יעלי