פרופ' עמיה ליבליך כותבת: "אני יושבת באירוע סיום צנוע של אחת הקבוצות במכללה האקדמית לחברה ואמנויות, כמאה מסיימות ומסיימים. עמיתי רונן קובלסקי עם צוות משחקניו מארגן קטעי פלייבק על נושאים שונים מהווי המכללה והסטודנטים המסיימים; הפעם אלה מטפלים מנוסים שבאים אלינו להשלמת תואר מוסמך, ברובם לא אנשים צעירים.
וזה מה שקרה – בניסוח שלי, כמובן, וסליחה על כל אי דיוק. סטודנטית אחת בשיער בלונדי פזור ניגשת לקידמת החדר ומספרת בהתרגשות על בתה המטיילת באמריקה הדרומית. "וזה מה שסיפרה לי בתי בטלפון: הגעתי לתחנת הרכבת
צמיד המעשים הטובים של עומר שמש
בעיירה ולקחתי מונית לאכסניה בהר הגבוה, משם נמשיך במסע. הייתי עייפה, והרגשתי את הגבהים האלה, אז כנראה הייתי מבולבלת. הוצאתי את כל הציוד מהמונית. שילמתי לנהג, והוא נסע. ואז ראיתי שנעלם לי הטלפון, כנראה השארתי אותו במונית. עמדתי בפתח האכסניה. שני בחורים ישראלים ניגשו אלי. אמרתי: 'איבדתי את הטלפון. לא נורא, אולי אני כבר יכולה להסתדר בלעדיו'. ואחד מהבחורים אמר: 'לא, מה פתאום, בואי, אני אסע אתך לתחנת הרכבת, נמצא את הנהג שהסיע אותך ואצלו בודאי נמצא הטלפון שלך'. וכך עשינו. הוא נסע אתי, ואכן מצא את הנהג, ועל המושב האחורי שלו ראינו את הטלפון שלי. איזה מזל! וכמה יפה שהוא נחלץ ככה לעזרתי. אבל את יודעת, אמא, על היד שלו הוא ענד את צמיד המעשים הטובים של עומר שמש. עכשיו הצמיד שלו אצלי".
להמשך הקריאה של הבלוג באתר "פסיכולוגיה עברית" לחצו כאן
