בראשית שנות האלפיים מתחילה לצמוח, לראשונה בישראל, על חורבות המיתוסים וההסתייגויות, תעשייה קולנועית חרדית. תעשייה זו פועלת על בסיס ניסיונות בוסריים קודמים בתחום התיאטרון והאומנויות בכלל המיועדים למגזר החרדי; תעשייה קולנועית זו מקבלת תוקף מיוחד בגבולות המוכתבים לה בחברה החרדית (גבולות חברתיים ברורים, חוקי הלכה חד-משמעיים והיתרים שונים), ויוצרת אסכולה רעיונית חדשה בעלת מאפיינים ייחודיים שאינם מקבלים ביטוי בקולנוע האוניברסלי ו/או הישראלי. ספרה של מרלין וניג מציע, לראשונה בספרות המחקר, הצצה נדירה לקולנוע ייחודי ומרתק זה
