במרכז הספר עומד הרעיון של יצירה וריפוי עצמיים באמצעות הפילוסופיה והספרות, תהליך המוביל את הקורא והכותב להבנה עצמית גבוהה ומורכבת יותר. הדיון בתהליך זה נערך באמצעות שני מושגים מרכזיים בהגותם של לודוויג ויטגנשטיין ואייריס מרדוק: ראייה בתור ודמיון יוצר. טענה מהותית היא, שיצירותיהם מהוות כר להתנסות עצמית ותיקון פנימי תודעתי. בתוך כך מערער הספר על הנחת הניטרליות של עמדות פילוסופיות מסוימות במאה העשרים, וכן על הניסיונות לייצר הבחנות חדות בין תחומי חיים ויצירה, כגון פילוסופיה וספרות, תורת הכרה ואתיקה ועוד. הספר נפתח בחלק פילוסופי המציג את הגותם של ויטגנשטיין, מרדוק ופייר אדו. בחלק זה מוצגים המושגים שלעיל ונערך דיון פילוסופי בשאלת הניטרליות של הפילוסופיה ובטבעה של המוסריות וההגות המוסרית. כמו כן נדונים התפקידים השונים והמגוונים שממלאות הספרות והפילוסופיה בהקשר של תהליך המרת מערך הדימויים והשפה הפנימיים של היחיד.
בחלקו השני של הספר מוצגות פרשנויות ליצירות ספרות אשר מביאות בחשבון את התהליך שהכותב והקורא יכולים לעבור במהלך קריאה מעמיקה של יצירה. כאן נעשה שימוש במושגים שפותחו בחלק הפילוסופי, ומוצע פירוש ייחודי ליצירותיהם של פרנץ קפקא, אייריס מרדוק, אהרן אפלפלד וחורחה לואיס בורחס. בתוך כך נחשפים מעמקי הנפש של היוצרים הספציפיים וכן אפיונים כלליים של פנימיותו המדמה של האדם. תובנה מרכזית אחת היא בדבר מקומו של הדמיון כמאפיין מהותי של האנושיות וכוחו לשנות את דרכי ההבנה וההתייחסות הכמו-פרספטואליות של האדם לעולם. ברקע עומדת הבנה פרקטית של תפקיד הפילוסופיה וכן ניסיון אישי להבנה עצמית על רקע מסורת החשיבה המערבית ובמסגרתה.
