דלג לתוכן

תסריט בלהה: המסע הקולנועי של בלהה בכרך בעקבות רצח בנה

אתמול (ג') מלאו 17 שנה לרצח אוהד בכרך ואורי שחור בוואדי קלט. בעקבות הרצח התחילה בלהה בכרך, אמו של אוהד, ללמוד קולנוע. במסגרת פרויקט הגמר היא ביימה סרט על הוואדי, ובסופו גילתה שעברה מסע טיפולי. "בדיעבד אני יודעת שהסרט הוא המסע שלי לוואדי, המסע שלא עשיתי באותו יום", היא אומרת

 

אתמול (ג') מלאו בדיוק 17 שנה לרציחתם של אוהד בכרך ואורי שחור ז"ל, שנורו בידי מחבלים בוואדי קלט בשנת 1995. היום מציגה בלהה בכרך, אמו של אוהד, סרט בנושא הרצח שביימה לפני כעשור, במסגרת הכנס השני לווידיאו-תרפיה של בית הספר לקולנוע מעלה.

 

את הסרט יצרה בכרך במסגרת לימודי הקולנוע שנרשמה אליהם בעקבות רצח בנה, והוא רק תחילתו של סיפור עמוס במעגלים שנסגרים; 17 שנה אחרי ששכלה את בנה תחל השנה בכרך, עובדת סוציאלית בהכשרתה, ללמד וידיאו-תרפיה במעלה, לאחר שהצליחה להכניס את התחום לאוניברסיטה העברית.  בריאיון ל"זמן ירושלים" היא מספרת על העולם החדש שלמדה להכיר בעקבות מות בנה.

צילום: נעם שרון

בלהה בכרך. "הרצח שינה לי לחלוטין את המסלול" צילום: נעם שרון
"לפני 17 שנה בדיוק הבן שלי נרצח", מספרת בכרך על האירוע ששינה את חייה. "אוהד היה אז חייל, ולכן צריך לומר בעצם שהבן שלי נפל. הוא היה בשבוע הראשון של השירות הצבאי שלו; הוא התגייס, עבר את תהליך החיול ולפני תחילת הטירונות שחררו אותו הביתה לסוף השבוע. כשהגיע הביתה הוא חיפש מישהו לצאת איתו לטיול אחרון, לפני שמתחילה הטירונות. בצבא, הוא אמר, שלוש שנים לא יהיה לו מתי לטייל. אורי לא היה טיילן, אבל הוא ראה שאוהד נורא רוצה אז הוא ריחם עליו ויצא לטייל איתו. הם ישבו ליד המעיין בוואדי קלט, וירו בהם".

 

בכרך, עובדת סוציאלית, מלמדת בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית מזה כ-20 שנה. נוסף לכך, היא מטפלת ב"יד שרה" ובקליניקה פרטית בעיר. את יום הרצח היא זוכרת לפרטיו: "לא שמעתי את החדשות של 14:00, שהודיעו בהן שהיה רצח. רק ב-14:10 פתחתי את הרדיו ושמעתי את הקריין אומר, 'בסיום מהדורת חדשות עצובה זו'. ניסינו לברר מה קרה, התקשרנו למהדורות החדשות ולמוקד הביטחון, ואמרו לנו שיודעים רק ששני נערים ירויים נמצאו בוואדי קלט, ועוד לא זיהו אותם.

 

"אריה, בעלי, נסע עם חבר לוואדי, ושם גילה את אוהד.
כשהוא הגיע הגופות עוד היו למטה, בוואדי, אבל את תעודות הזהות כבר העלו למעלה. הוא ירד למטה עם החיילים וכבר ידע מה הוא יראה שם. הוא זיהה את אוהד במקום. אני לא הצטרפתי אליהם, לא נסעתי באותו יום לוואדי, ובדיעבד אני יודעת שהסרט הוא המסע שלי לוואדי – המסע שלא עשיתי באותו יום".

 

על יום השנה ה-17 להירצחו של אוהד היא אומרת: "אוהד היה בן 18 כשהוא נרצח, ועוד מעט הוא יהיה יותר בן מת מאשר בן חי שלי".

 

בכרך עצמה, שמתגוררת עם משפחתה בבית אל כ-30 שנה, עמדה בשנת 1995 בדיוק לפני כתיבתה של עבודת דוקטורט, שהייתה עתידה לעסוק בדה-לגיטימציה כלפי מתנחלים. "באותה תקופה הייתי בדיוק בתחילת הדוקטורט. בעקבות האירוע החלטתי לא להמשיך לפי התכנית, אלא להגשים חלום ולעשות את מה שתמיד רציתי – לעסוק בתקשורת", היא מספרת. "כשהייתי בחורה צעירה עולם התקשורת עניין אותי וחלמתי להיות עיתונאית, אבל בתור דתייה צעירה זה היה נראה לי מוזר; אני זוכרת שהייתי מתלבטת עם עצמי איך אני אסקר אירועים בשבת, ואיך בתור אישה אני ארוץ בג'בלאות. היום זה נראה לי מוזר שזה בכלל נראה לי מוזר, אבל ככה זה היה בזמנו".

 

אוהד בכרך ז"ל. סרט בשבילו, לא עליו
סרט לאוהד
כאמור, בעקבות הרצח נרשמה בכרך ללימודי קולנוע בבית הספר מעלה הירושלמי, אותו מוסד שתחל ללמד בו בשנה הבאה. הלימודים, היא אומרת, היו חוויה שונה לחלוטין ממה שהכירה עד אז.

 

"הלימודים במעלה היו דם, יזע ודמעות", היא נזכרת, "חבריי לכיתה היו בגיל של הילדים שלי וזכיתי להיות האמא של הכיתה – רק שלא הייתי האמא האמיתית שלהם, כך שנחסכו ממני הקונפליקטים בין הורים לילדים. אמנם הייתי חריגה בנוף, אבל הייתה שם הזנה הדדית יפה מאוד בין הנושאים שעניינו אותם ובין מה שעניין אותי, וזה היה תהליך מספק מאוד". אגב, בין חבריה לספסל הלימודים היה גם הבמאי והכותב לייזי שפירא, יוצר הסדרה "סרוגים".

 

הפנייה ללימודי קולנוע, מודה בכרך, הייתה תפנית לא צפויה. "הרצח הזיז את החיים שלי לנתיב שהם לא היו הולכים בו לולא אוהד היה נרצח. אם זה לא היה קורה לא הייתי עושה את הדוקטורט שעשיתי, אלא חוקרת משהו אחר לגמרי, ולא הייתי הולכת ללימודי קולנוע. כשאוהד נרצח, זה שינה לי לחלוטין את המסלול". הלימודים הקשים, היא מציינת, גבו מחיר גם מהמשפחה. "צריך להבין שלימודי קולנוע זה המון השקעה, שעות של עבודה, לילות על גבי לילות, במיוחד בשנה הראשונה – ובתור אמא ללכת פתאום ללמוד קולנוע זה לא פשוט".

 

לקראת סוף הלימודים, בתום ארבע שנים במעלה, נדרשה בכרך לצלם סרט גמר. אף שכביכול נושא הסרט היה מתבקש, היא הייתה נחרצת בדעתה לא לביים סרט זיכרון לאוהד; "היה לי ברור שזה לא יהיה סרט זיכרון, ובסוף החלטתי לעשות סרט על מסע אישי שלי בעקבות הטיול האחרון של אוהד, כך שיצא סרט לאוהד, ולא סרט על אוהד", אומרת בכרך. עוד היא מספרת כי ההחלטה לא התקבלה בהבנה מוחלטת: "היו לי בזמנו ויכוחים על הנושא הזה עם הוועדה המלווה. היא לא הבינה למה אין תמונות של אוהד בסרט – אבל אני התעקשתי שזה לא סרט זיכרון".

 

הסרט של בכרך נקרא לבסוף "דרך הוואדי", והיא תיעדה בו מסע פיזי ופנימי שעברה בעת שחזרה למקום שבנה נרצח בו ונפגשה עם תושבי המקום – נוצרים, מוסלמים ויהודים – שגרים בקרבת הוואדי. "הסרט מתעד אותי חוזרת למקום הזה, וזה ממש היה מסע לבנייה מחדש את אוהד מהאבנים, הסלעים והצמחים שנמצאים שם באזור", היא אומרת.

 

עם השלמת הלימודים במעלה ערכו בבית הספר כנס חגיגי להקרנת סרטי הגמר של הבוגרים. "הקרינו את הסרטים, ולכולם מחאו כפיים", נזכרת בכרך. "רק אחרי הסרט שלי אף אחד לא מחא כפיים, ולא הבנתי למה כולם השתתקו פתאום. אחרי ההקרנה אנשים התקשרו אליי ואמרו שהם לא הצליחו לדבר, שהם הרגישו שזה לא מתאים למחוא כפיים אחרי סרט כזה. הסרט כנראה היה כל כך חזק, שזה פשוט שיתק אותם".

 

שאר הסרטים, באופן לא מפתיע, עסקו בסיפורים משפחתיים משעשעים, בחוויות מעולם הדייטים ובתחומים הומוריסטיים נוספים. גם התגובה הראשונה של חמשת ילדיה של בכרך על הסרט הפתיעה את הבמאית הטרייה: "הילדים שלי הגיבו בתדהמה. הדבר הראשון שהם אמרו לי היה, 'וואו, זה נראה ממש כמו סרט'. זה נורא פגע בי; למדתי קולנוע במשך ארבע שנים, מה הם חשבו שאמא שלהם עושה כל הזמן הזה?". בכרך מוסיפה כי הקולנוע נותר התחום שלה במשפחה: "אף אחד מבני המשפחה לא אימץ לעצמו את תחום הקולנוע, או האמנות, ואף אחד גם לא היה מעורב בלימודי הקולנוע או בסרט. זה היה משהו שלי".

 

צילום: נעם שרון

בלהה בכרך. "הייתי עם אוהד ברגע לידתו, אבל בוואדי לא הייתי איתו" צילום: נעם שרון
תהליך טיפולי
כשהושלמה העבודה על הסרט, ובמקביל ללימודיה באוניברסיטה, החלה בכרך להסתובב עם התוצר המוגמר ברחבי הארץ ולהקרין אותו בפני פורומים שונים. "הלכתי עם הסרט לקבוצות של הורים שכולים, לאנשי מקצוע, לעובדי הביטוח הלאומי ולאנשי משרד הביטחון, וכל פעם הייתי מקבלת המון תגובות", היא מספרת על החוויה.

 

"פעם אחת הקרנתי את הסרט לתא הגמלאים של העובדים הסוציאליים, שזה כמו מועצת גדולי התורה של המקצוע שלי. כשהסרט נגמר הם חשבו רגע, ואז אמרו לי, 'אכן, עברת תהליך טיפולי'. מיד התנגדתי ואמרתי 'מה פתאום?'. אני הייתי הבמאית בסרט; הייתי אחראית על זוויות הצילום, וידאתי שקרני השמש יחתכו את המצלמה בדיוק במקום הנכון – אני ניהלתי את כל הסיפור הזה, זה לא היה טיפול".

 

למרות זאת, עד מהרה הבינה בכרך שכדאי לשמוע לדברי מועצת החכמים: "הם התעקשו שצילום הסרט היה מבחינתי תהליך תרפי, אז אמרתי לעצמי שאם כל החכמים אומרים את זה, זה משהו שכדאי לבדוק".

 

ההבנה וההשלמה שלסרט אכן היה עבורה ערך טיפולי הגיעו בשלב הבא במסעה של בכרך – הדוקטורט. בניגוד לתכניתה המקורית, בכרך חקרה בעבודתה סרטי זיכרון שהורים לנופלים צילמו לזכר ילדיהם. "ניתחתי 20 סרטים, ועלו מהם כל מיני תמות של הדרך שהורים מספרים את הסיפור של הילדים שלהם. מצאתי שיצירת הסרט נותנת להורים משהו, עצם העובדה שהם עשו משהו למען הבן, וזה גרם לי לחשוב על עצמי. אחרי המחקר הבנתי שגם הסרט שלי היה סוג של סרט זיכרון.

 

"ראיתי שבסרטים יש שני סיפורים: הסיפור הראשון הוא הביוגרפיה של הנופל – מי הוא היה ומה הוא עשה – והסיפור השני הוא האוטוביוגרפיה של המספר. כנראה במידה מסוימת יצרתי אוטוביוגרפיה שלי בסרט הגמר, סיפור של אמא שחווה אבדן. יש שם גם את הסיפור של אוהד, אבל העיקר זה כנראה האוטוביוגרפיה שלי כאמא שעוברת את המסע הזה", היא מעידה על עצמה.

התהליך הטיפולי שעברה לאורך הסרט, אומרת בכרך, נגלה לפניה רק בדיעבד; "קשה לי להעיד על עצמי מה התהליך הטיפולי שעברתי עם הסרט. לא הייתי יכולה להגיד את זה אז כשעשיתי את הסרט, בסיום הלימודים, אבל האמת היא שהסרט עצמו נחתם ברמז; הוא מסתיים בכך שאני אומרת שהייתי עם אוהד ברגע לידתו, אבל בוואדי לא הייתי איתו. זה כנראה באמת היה חסר לי מאוד. במסגרת המסע בסרט הלכתי לשבת במקום שאוהד נרצח בו, ומבחינה טיפולית זה היה כדי להשלים את החלק הזה בפאזל – אבל את כל הדברים האלה אני יודעת לומר רק היום, בדיעבד".

 

צילום ארכיון: רועי שרון

ואדי קלט. רצח ליד המעיין צילום ארכיון: רועי שרון
להשלים את המציאות
ההרשמה למגמת הווידיאו-תרפיה בבית הספר במעלה, שבכרך תלמד בה לראשונה בשנה הבאה, מתחילה כבר עתה. הקורס של בכרך יעסוק בווידיאו-תרפיה, וישולבו בו אלמנטים של טיפול באמצעות קולנוע. במקביל היא תלמד השנה קורס באוניברסיטה העברית שיעסוק באותו הנושא.

 

"זה מספק ומרגש מאוד", היא אומרת. "זה החריש הראשון, הפעם הראשונה שהקורס הזה יתקיים. באוניברסיטה אין לנו כלים לעשות סרטים, אז פניתי לנטע אריאל (מנהלת בית הספר מעלה – ג"נ) והצעתי לה שנעשה פרויקט משותף של סטודנטים לתואר שני בעבודה סוציאלית לצד סטודנטים לקולנוע. נטע אמרה לי שאני מתפרצת לדלת פתוחה, ושבמעלה כבר עובדים על הקמת מרכז לווידיאו-תרפיה".

 

על התחום כולו אומרת בכרך כי "הנושא של וידיאו-תרפיה קיים בעולם, אבל לא ממש מובנה עדיין. אנחנו נכתוב פרק נוסף בתהליך הזה, וננסה לבנות עקרונות טיפוליים ולראות איך קולנוע וטיפול משתלבים".

 

לדברי בכרך, השילוב בין קולנוע לטיפול הוא שידוך מתבקש. "כבר כשלמדתי באוניברסיטה ובמעלה, ובמיוחד בתקופת הדוקטורט, כל הזמן חשבתי כמה השפה הקולנועית והשפה הטיפולית דומות, והתחלתי לבחון את החיבור ביניהן. אני מאמינה, והאמנתי גם לפני הרצח, שמטפל צריך לשלב חשיבה יצירתית בטיפולים שלו; צריך לחשוב מחוץ לקופסה, גם אם אין סרטים או קולנוע שמעורבים בעניין.

 

"מטפל, ממש כמו במאי או צלם, צריך לדעת להחליף עדשות ולחשוב כל פעם מתוך פרספקטיבה אחרת, וסרטים יכולים לעזור לעשות את זה. אנשים שיוצרים קולנוע עסוקים בשאלות כמו מה הפריים המתאים או איך מדגישים משהו כזה או אחר, ואם מתעמקים בזה, מבינים שבטיפול תוהים בדיוק על אותו הדבר. בשניהם יש טקסט וסאב-טקסט, סימבולים ומטפורות, ומתלבטים מה להציף ומה לא. בסך הכול אלה שני תחומים לא מאוד שונים, ויש בהם אותה שפה", היא מנתחת.

 

כמו כן, היא מוסיפה, "סרט זה מדיום נורא עכשווי, וזה הכי קרוב למציאות שיכול להיות באמנות. דרך סרט אפשר לסיים תמונה שלא הושלמה במציאות, להשלים תהליכים ולהיפרד. הטיפול דרך קולנוע הוא טיפול לא מודע. זה כיף לעשות סרט וזה נחמד להעביר טיפול בכיף, בשונה משיחה חופרת על ספת הפסיכולוג, אבל זה בדרך כלל תהליך שלא מודעים אליו; אנחנו פשוט נכנסים לשם בצורה אחת ויוצאים בצורה אחרת. סרט זה תהליך, ויש אנשים שמשנים את חייהם בעקבות סרט אחד בודד. זה תהליך חזק מאוד, ואם אפשר לגייס את התהליך הזה לטיפול – למה לא?".

 

נוי, גוני (2012).תסריט בלהה: המסע הקולנועי של בלהה בכרך בעקבות רצח בנה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום ראשון 21 אפריל 2013, מאתר nrg מעריב http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/385/430.html

 

© 2015 Sofarider Inc. All rights reserved. WordPress theme by Dameer DJ.