אליס מילר (1923) היא פסיכולוגית החוקרת את תקופת הילדות כבר עשרות שנים, עיקר פרסומה בעקבות מחקריה וכתביה על הצורות השונות של התעללות בילדים. מילר נולדה בפולניה וב-1946 היגרה לשוויץ שם רכשה (בזל, 1953) תארים מתקדמים בפילוסופיה פסיכולוגיה וסוציולוגיה.
במשך 20 השנים הבאות צברה ניסיון עשיר במהלך שנות עבודתה כפסיכואנליטיקאית. משנת 1973 היא פתחה ויישמה את רעיונותיה שלה אודות הפסיכולוגיה וההתפתחות של הילד. היא גם אימצה לעצמה את שיטתו של התראפיסט השוויצי קונארד שטטבאכר, בעזרתה הצליחה להגיע גם אל שורשי הטראומות המוקדמות של חייה-שלה.
"הציבור בכללותו אינו מודע לעובדה שמה שמעוללים לילד בשנות חייו הראשונות מתנקם באופן בלתי נמנע בחברה כולה, וגם לא לעובדה שפסיכוזות, התמכרות לסמים והתנהגות עבריינית מהוות ביטוי מוצפן של התנסויות מוקדמות ביותר"
כך טוענת אליס מילר, הפסיכואנליטיקאית הנודעת, שספרה הדרמה של הילד המחונן היה לרב-מכר בעולם כולו. "בדרך כלל חולקים על הממצא הזה, או מקבלים אותו במישור העיוני בלבד, בעוד שהפרקטיקה – הפוליטית, המשפטית או הפסיכיאטרית – נשארת בשליטתם הבלתי מעורערת של ייצוגים ימי-ביניימיים…
"מכיוון שאיני מאמינה ביעילותם של מרשמים ושל עצות, לפחות לא כשמדובר בהתנהגות לא-מודעת, איני חושבת שמשימתי היא להפציר בהורים ולתבוע מהם להעניק לילדיהם טיפול שונה ממה שמתאפשר להם," טוענת מילר. "אדרבא, אני רואה את משימתי בהטעמת ההֶקשרים והבלטתם, בהגשת מידע ציורי ורגשי לילד שבתוך המבוגר. כל עוד המבוגר אינו רשאי לתת את דעתו על מה שקרה לו, חלק מחייו הרגשיים נשאר בהקפאה, וכתוצאה מכך מתקהה רגישותו להשפלות שעבר בילדותו."
בחלק הראשון של ספר זה מציגה מילר את "הפדגוגיה השחורה" – השיטות החינוכיות המחמירות ולפעמים האלימות, שלאורן גדלו הורינו וסבינו. בחלק השני היא מתארת את סיפורי הילדוּת של כריסטיאנה פ' המכורה לסמים, של אדולף היטלר ושל רוצח ילדים סדרתי, שבעצמם נפלו קורבן בילדותם להשפלות ולהתעללויות קשות. ברצונה לעזור לקורא לעכל את העדויות המזעזעות האלה על תפקידו ההרסני של החינוך, על תרומתו בהכחדת החיוניות ועל סכנתו לחברה.
אליס מילר כתבה הקדמה מיוחדת למהדורה העברית של הספר, בה היא משבחת את ישראל כאחת המדינות המעטות האוסרת בחוק את האלימות כלפי ילדים, למרות ההיסטוריה הטרגית של האומה, המקשה באופן מובן למתוח ביקורת על התנהגות דור ההורים.
בעברית ראה אור ספרה "הדרמה של הילד המחונן" כלומר הילד הרגיש והעירני, המקדים מאוד לקלוט את מה שהוריו מבקשים ממנו, נענה להם, מתאים עצמו לדרישותיהם ומוותר על צרכיו שלו. הוא חש, באופן תת-הכרתי, שאין הוריו אוהבים אותו בזכות עצמו, אלא כממלא אחר ציפיותיהם. מכאן סיבלו הדומם של הילד שביטחונו העצמי מתערער, וגוברת נטייתו לאבד את העצמי ואת הדרכים למציאת 'העצמי האמיתי'.
אי יכולתנו לבטא את הכעס שנצטבר בנו כלפי הורינו מחמת סדר עניינים מעוות זה, הוא מקור ההרסנות הטבוע בנו מילדותנו. המחברת מתארת גם את מצבם הטרגי של ההורים שאינם מצליחים להיענות לצרכי ילדם, אינם מתאימים את עצמם אליו ושוכחים שגם בילדותם נאלצו להסתגל לדרישות הוריהם.
