היכרתי את תמי כרעייתו של פרופ' דן בר-און, שניהם היו בקשר עם המכללה שלנו – הוא בתור הנשיא המיועד, שנפטר בטרם זכה להיכנס לתפקיד, והיא – כאחת המורות בטיפול באמנות.
תמי, חברת קיבוץ רביבים, הייתה פסלת מחוננת, ופנתה ללימודי טיפול באמנות.
היא למדה לתואר בשלוחת לסלי בארץ ואחר כך השלימה את התואר השלישי באוניברסיטת לסלי בבוסטון. במהלך לימודיה המתקדמים ואחרי שסיימה אותם לימדה טיפול באמנות במכללה וכן באוניברסיטת חיפה.
תמי הייתה בעלת מקצוע קפדנית, ובעל ידע אקדמי רחב ומעמיק.
היא עמדה על קריטריונים גבוהים בכל מה שעשתה, ואף הקפידה לדרוש זאת מתלמידיה.
אחרי שהתאלמנה, הקדישה את מירב זמנה לפעילות פילנטרופית ברחבי העולם, ודרך "ישראייד" נסעה ברחבי אסיה בשליחויות קצרות וארוכות, לאיזורים שבהם אירעו אסונות טבע שונים. באמצעות כלי הטיפול והסיוע האמנותיים היא שרתה במסירות, בתנאים קשים, את האוכלוסיות הנזקקות של פליטים, חסרי בית, ילדים ומבוגרים ניצולי טראומות שונות.
אנשים שעבדו במחיצתה ראו בה סמל לחמלה, לצניעות ולמקצועיות גם יחד, וכך נזכור אותה.
נשיאת ביה"ס לחברה ואמנויות
