תמר חזות ראש המגמה להכשרת מטפלים באומנות באונ'

29/6/2006

כוחה של היצירה בעבודת התקווה ובחווית ההתקשרות שבין מטפל למטופל.
תמר חזות ואלסה שגב-שהם.

"יום אחד כשאהיה בריאה אני רוצה שיער ירוק כמו הדשא".
(לילך בן שושן בת חמש, 1995).
עבודת התקווה מקבלת נופך מיוחד בהתמודדותם של ילדים עם מחלת הסרטן, באמצעות חומרים וצבעים, אשר נערכת בנוכחותו ובשותפותו של המטפל באמנות העומד לרשותם. מאמר זה עוסק בקשר הישיר שבין עבודת התקווה לתהליכי הטיפול בעזרת היצירה והשימוש במטפורה הממקד את ההקבלה שבין המטפל לבין המטופל בליווי ההתמודדות עם המחלה*.

על התקווה: 

"הסוס רוצה לרוץ הביתה, הוא עייף והחברים עוזרים לו ומוצאים דרך חדשה, טובה וקרובה. הסוס לא יכול לקפוץ מעל המים ואז האנשים בונים בשבילו גשר. הסוס עובר והולך הביתה לישון". (מ. בן 7)

המילה תקווה מוסברת ע"י מילון ספיר כאמונה שיקרה הדבר שרוצים בו, ציפיה לדבר טוב ותוחלת (ספיר, 1997 ) והמושג תקווה ותקוותיות מקושרים גם לתחושה של בטחון, מלווה בתשוקה, לשינוי חיובי. (Webester, 1960  ).

מסתבר שהתייחסות נפשית, חשיבה וציפיות חיוביות משפיעות על שינוי במצב הגופני באמצעות מערכת העצבים המרכזית ובאמצעות המערכת ההורמונלית אשר מפעילים את המערכת החיסונית (סיגל 1986; איילון ולהד, 1992). נובע מכך ששקט נפשי משדר לגוף מסר של "לחיות" והתקוה והאמון של החולה גורמים לשחרור ורגיעה אשר סותרים לחץ – וזהו מפתח להחלמה.

תקווה מוגדרת ע"י רבקה יעקבי (1987) כתהליך נפשי שמתעורר בתגובה לאיום וכאב, מתוך מגמה להתמודד איתו ולגבור עליו. לכן היא רואה את התקווה כ"עבודת התקווה" אשר מאפשרת צמיחה והתפתחות מלווים בתחושת שליטה, יכולת והתמודדות. עבודת התקווה תמיד דוחפת הלאה ומבטיחה לנו שהמחר יהיה טוב יותר (טיבוליס אצל כהן, 1996). "כלי העבודה" המסייעים למימושה מוגדרים במחקרה של יעקבי (שם) וכוללים: גישה אופטימית, אקטיביות פיזית, נפשית וקוגניטיבית, פרספקטיבת זמן עתיד, שימוש בדמיון ושליטה.

כל תהליך היצירה וההבעה הוא פעיל, נחווה כ"עבודת תקווה" ומתקשר לציפיות, שינויים ואתגרים: היוצר עסוק בכל רגע נתון בתכנון השלב הבא ביצירה ובמתח שמתקשר לחשיפת פעולת הדמיון ולמימושה באמצעות הדימויים הנוצרים. הוא אחראי ושולט במציאת פתרונות יעילים אשר משלבים תכלול רב-חושי בעשיה פיזית, בחשיבה, בתחושות וברגשות. הביטוי הכולל תכנים מודעים ולא מודעים, יכול להיות תאורי, מציאותי או דימויי מופשט, ומגולם באמצעות שפה אישית של סימנים וסמלים מטפוריים.

המטפורה המבריאה:

"פרחים גדלו בגינה ציבורית והגנן לא תמיד טיפל בהם. הם החליטו שהם רוצים ללכת משם. הם הזיזו את הקש שהפריע בדרך, הצידה, בכוח, הגיעו עד הנחל ושתו מים. הם חזרו לגינה, גדלו ופרחו ואנשים עשו מהם זרים יפים". (ק. בת 12)

המילה מטפורה לקוחה מיוונית ופירושה העברה ממקום אחד לשני (אליצור, א. 1992).
מילון Webster (1960  ) מגדיר מטפורה כצורה לשונית שבה "דבר אחד מבוטא באמצעות דבר אחר". "מטא" – הדבר שמעבר, "פורה" – נגזר מן הפועל היווני נ.ש.א. כלומר המטפורה היא צורה הנושאת את עצמה וגם משהו מעבר לה (שחר-לוי, י. 1994). לאדם יש יכולת מולדת לחבר דברים מעולמות בעלי תוכן שונה, לעשות טרנספורמציה ולגרום לשינוי במשמעות. יכולת מולדת זו היא גם המקור להתפתחות קוגניטיבית יצירתית. (אליצור, 1992, שם).

השפה המילולית מוגבלת ומתארת את העולם האובייקטיבי ש"בחוץ". מעצם השימוש במילים נוצרת הפרדה מלאכותית בין פנים וחוץ, בין אובייקט וסובייקט והן אינן מתאימות לתאור של חוויות ראשוניות שמורכבות בו-זמנית מתחושות של מגע, ראיה, שמיעה, רוח, רגש, חשיבה והתנהגות.

המטפורה יכולה לסייע בסיטואציות של תרפיה, הוראה ויעוץ אשר מטרתן היא הבנה מחודשת, בהיותה יוצרת תבניות חדשות של מודעות, בנוסף ליכולת לגשר במעבר מהמדיום המילולי למדיום הוויזואלי, קינסטטי (אליצור, 1992). מטופלים משתמשים בשפה מטפורית לתאור פנימיותם באופנים שונים. יש המשתמשים בשפה דימויית-ציורית מתוך כוונה מודעת ויש המשתמשים בה ללא מודעות והם זקוקים לסיוע בפענוח ופרשנות של המשמעות העמוקה ביותר של המטפורה שהם עצמם ניסחו. אך בין אם המטופל מיומן בשפה זו באופן טבעי ובין אם לאו, המטפל יכול להשתמש בה ולאפשר באמצעותה עקיפה של ההגנות על-מנת להגיע בצורה חיה לשורשי חווייתו של המטופל. (רוזנהיים, 1990). בדרך זו נמסר מידע אינפורמטיבי, אך מעבר לו ניתן ביטוי לרגשות וחוויות בלתי מילוליות המביא להתעוררות תחושות וזכרונות קודמים. (ויצטום, 1987).
במטפורות מתקיים שילוב של ריחוק אשר נוסך ביטחון עם קירבה המאפשרות הזדהות. (איילון ולהד, 1995). המידע אשר מוצפן במטפורה עוקף את ה"מבקר הפנימי" ומפשר בין הסתירות שמעוררים רגשות מנוגדים.
שימוש נכון במטפורות יכול לערער את הסטים הפתולוגיים הנוקשים ברמה הרגשית או ההתנהגותית, ויכול לעזור גם בפתיחת אופציות חדשות ובהרחבת הרפרטואר של המטופל.

הביטוי הדימויי מטפורי, בתוך מסגרת של דף וחומר, מארגן את הקיום המשותף ואת הקישורים היצירתיים בין פרטי מידע ואסוציאציות, ברצף אשר מותנה בחוקיות אישית ייחודית. תפיסת היצירה כמרוחקת מנציחה את היותה מופרדת מגופו של היוצר ובכך מופחתים האיום, החרדה וההצפה מהתכנים המובעים באמצעותה, אך נפרדות זו מאפשרת גם התבוננות מעמיקה והתקשרות אשר ממשיכה "להדהד" מול עיני היוצר גם בפרספקטיבה של ריחוק במקום ובזמן במסגרת התהליך הטיפולי.

השימוש במטפורה בתהליך הטיפולי

"השעה החשוכה ביותר היא השעה שלפני עלות השחר" (פאולו קואלו "האלכימאי" 1998). זוהי סוף האשמורת השלישית, השעה שלאחריה יפציע האור מתוך החשכה, ויבשר בריאה של יום חדש. המקום החשוך מסמל עבורנו את המפגש המרגש שבין מטפל למטופל במצבים הקשים, הכואבים והעמומים המהווים את חומרי הגלם מתוכם נבראת היצירה. במחלה קשה עלול להיווצר סדק בסיפור שמספר אדם לעצמו על עצמו. ניסוח הסבל באמצעות היצירה מעורר תובנות אשר יוצרות סיפור שהופך את הכאב לבעל משמעות חדשה.

יש להבדיל בין שתי דרכים עיקריות לשימוש במטפורות בעבודה הטיפולית (אליצור,1992; ויצטום, 1987; אריקסון, 1996):

א. דרך המטופל – המטופל מתקשר למשאבים הלא-מודעים ומוצא פתרונות ייחודיים ואישיים שמתאימים לו. דו-שיח יצירתי של המטופל עם פנימיותו, מהווה חלק חשוב בתהליך האינדיבידואציה והגדילה האישית.
ב. דרך המטפל – המטפל מתקשר לתהליכים ראשוניים ולאסוציאציות שעולות בראשו במהלך הפגישה, שכדאי להציגן בפני המטופל כהתערבות טיפולית, לצורך העברת מסרים טיפוליים. (אליצור, 1992).
ליצירת מטפורות מרפאות, כתהליך שינוי ייחודי, מספר יתרונות (אליצור שם):
1. "הוצאת השד" – ההשלכה של הבעיה החוצה בעזרת דימויים שונים כמו בטקסים שמניסטים ודתיים בחברות הפרימיטיביות בהם יש "הוצאה" של המחלה או השד מגופו של הסובל בעזרת משהו מוחשי.
2. השפה המטפורית מעודדת תהליך סוגסטיבי של ריכוז וחיפוש פנימי, שמביא לכיווני חשיבה, לתקוותיות ולמציאת פתרונות חדשים כשינוי, היוצר דימוי מתוקן. המצב הבעייתי נחווה באמצעותו כתמונה ויצירה בפני עצמה, באופן הניתן להכלה.

תהליך היצירה יכול להחשב, ככלל, כביטוי מטפורי בעזרת דימויים וסמלים. הוא מתקשר ל"חיות וחיים" כאשר בכל מפגש עם הדף, עם הצבעים וחומרי הגלם אפשר ליצור ולהמחיש דימוי של מציאות חדשה ודמיונית אשר עשויה לנבא אפשרויות מפתיעות להסתגלות גם בתפיסת המצב האישי וגם במימוש פתרונות יעילים יותר לתפקוד. האחיזה בדימויים הגלויים לעין, לעומת שימוש בדמיון ומלל בלבד, וראייתם כחלק מרצף נרטיבי מעודדים ואף דוחפים להמשך חיפוש אחר אפשרויות נוספות, שמובילות להמשכיות של תהליך היצירה.

כמו ברצף סיפורי בו המספר איננו מפסיק לספר עד להשלמת הרעיון, כך השלמתה של יצירה אחת לצד הגירוי שיוצרים החומרים, "מפתים" לברוא את היצירה הבאה וזו שאחריה, וזו שאחריה וכן הלאה… וסיפורי היצירה ממשיכים להתקיים ולהשתמר לאורך זמן כחוויה מנוגדת לתחושת הארעיות, החסר והפגיעה בגוף בזמן המחלה.

ילדים מורגלים בחוויות המשחק ומכירים היטב את השימוש בדמיון ובסיפור המטפורי כדרך מוכרת לביטוי רגשות והנאה וגם כדרך מילוט מתסכול, מרגשות "לא רצויים" ומכאב. מטפל המזמן עבורם את ההרשאה ליצור, יודע לפנות בכך אל החלקים הבריאים והחיוניים שבתוכם ("המרפא הפנימי") ומכוון בכך לעוררות רגשית ופסיכולוגית אשר מסייעת בהתמודדות הקשה עם המחלה. המטפל עשוי להצליח לעורר ולעודד במטופל את ה"חלק המחלים" רק לאחר שהוא הצליח לאתר את כוחות ההבראה האישיים שבתוכו.

"המטפל הפצוע" – לטפל במטפל:

"כלב אחד זקן ותשוש הציל את בעל הבית שלו שרצה להטביעו…" (ק. בת 12).

המושג של "המטפל הפצוע" מצוי במרכזה של הבנת המשמעות של הקשר הטיפולי עפ"י תפיסתו של יונג, ומבוסס על התפיסה שמטפל עשוי לטפל (לרפא) את כאביו ופצעיו של המטופל רק באמצעות יכולתו להכיר ולהבין את כאביו ופצעיו האישיים. אפשרות הריפוי של הזולת תלויה ביכולת האישית לריפוי עצמי. הדימוי של "המרפא (Healer) הפצוע", מופיע במיתולוגיות כדימוי מטפורי, לפיו האל המרפא סובל מפצע שאיננו נרפא. לדוגמה: "הקנטאור המרפא חירון סבל מפצע שלא נרפא מחיציו המורעלים של הרקולס" (Miller et al, 1987).

זהו הבסיס להבנת תאורית ההתקשרות במערכת היחסים שבין מטפל ומטופל אשר מבוססת על ההתייחסות ההכרתית ההדדית למסע הריפוי המחוייב להתלוות ברגשי אהבה ואינטימיות.

מטפלים רבים אשר משתמשים ב"מסכות הגנה" מקצועיות, אינם תורמים לשלמותם של מטופליהם. לעומתם, מטפלים הנוהגים בפתיחות וחושפים את פגיעותם, יכולים לזכות בשותפות גדולה יותר בתהליך הטיפולי.
המטפל בעזרת האמנות שאמור להיות יוצר (אמן) בעצמו (חזות 1998, 1999, 2000; Moon 1995;
Rubin 1984) , עשוי למצוא ביצירתו האישית מקור להתחדשות והתחזקות. ההתמודדות העצמית בעזרת היצירה מהווה ערוץ תקשורת תוך-אישי לצד גילום וחיזוק של מימוש היכולת הטמונה בו.

המפגש שלו עם המטופל, באמצעות היצירה, נערך ב"שדה מערכה" מוכר לו, תוך יצירת שפה משותפת גם בתחום המודע וגם במפגש בין פנטזיות לא מודעות שהיצירה שביניהם מהווה עבור שניהם.

התקשרות ליצירה מביאה את המטפל למגע עם החלק הספונטני, הילדי והבריא שבתוכו, ומגשרת על פני מחסומים, קשיי תקשורת והדברות. כל זה גורם ליצירת אינטימיות מיוחדת. האוירה הנורמטיבית שמשרה היצירה אשר כוללת הצלחה והישג, יוצרת תחושה של ערך, מחזקת את הקשר הטיפולי ומובילה להנעה גם של המטופל וגם של המטפל.

תפקיד המטפל באמנות והקשר הטיפולי

"ההר כועס כי החיות קופצות עליו והוא מרגיש שהוא הולך ונהרס. האריה עוזר לו ומביא את החבר'ה שלו והם מחזקים את ההר עם בטון חזק שלא יהרס. העצים גם תופסים את ההר ושומרים עליו. השורש תופס את האדמה, היריבים מתו". (מ. בן 7).

הבנה אמפתית עמוקה חיונית על מנת להצליח להקל על הכאבים הפסיכולוגיים של ילדים חולים. האמפתיה של המטפל באמנות, מהווה אמצעי יעיל והכרחי, על מנת לאפשר נגישות לחוויות הקשות והלא מאורגנות, ולרגשות השליליים המאוכסנים בצד הימני של המח (Prager, A. 1991; הרמן ל.ג. (1992). התפקיד המרכזי של המטפל בעזרת האמנות כרוך להיותו יודע לקבל רגשות, חשיבה ותהליכים ראשוניים לא מעובדים, ובהיותו מסייע להחצנתם והבעתם דרך חומרים ויצירה אמנותית. מאחר שהמטפל חש בנוח עם עולם הדמיון, זה מקנה לו את היכולות המיוחדות לשותפות עם עולם החוויות הילדי (Rubin 1984), כשלעיתים השותפות מתבטאת גם ביצירה משותפת. עליו להוות "רשת בטיחות מתחת לרגליו של המטופל, כאשר בנוכחותו הוא יכול להעז להביע וליצור מה שלא היה מעז ללא נוכחותו… ויש לו הזדמנות להביע בלי מילים מה שהוא לא יכול מילולית".

(פ. הסה אצל חזות 1999, עמ' 11). תפקידו לזמן עבור הילדים החולים אפשרויות רבות ומגוונות לבחירה של חומרים, אמצעים וטכניקות לצורך ביטוי ישיר של תחושותיהם ורגשותיהם, ללא שיפוטיות, ולעבוד גם בתנאים מגבילים.

נוכחותו כצופה וכשותף להתרחשות היצירה, מעצימה את התהוותה הדרמטית ועדותו מסייעת לבסס את הזכרון וההשתקפות לקיום של התהליך והתוצרים. הוא מכוון לשמור על יצירותיו של המטופל במקום מוגן ובכך, להגביר את בטחונו בקשר הטיפולי ולאפשר המשך של התיחסות והתקשרות אל היוצר (הילד). ניתן לראות "פקדון" זה גם כדרך ל"שחרר" את המטופל מכל המועקות שהובעו באמצעות היצירה, בתהליך שנחווה כמו טקס הפולחן של "השעיר לעזאזל" המביא להיטהרות והתנקות (שאבריאן 1995).

המפגש, של המטפל, עם מחלת הסרטן נחשבת לטראומטית בשל תהליכים של הזדהות. מאידך, "היכולת להיות שם בלי להתנתק ולהתפרק נותנת למטפל תחושה של שליטה, הזנה וכוח (סיאנו, 1998, עמ' 32).
אופי העבודה בבית החולים מקשה על הטיפול מכיוון שהוא נעשה במסגרת שאיננה מוגנת על ידי מבנה קבוע; חדר סגור, חלל מותאם ומוגן, או זמן קצוב המאפשר רצף וסדר. כל אלה פוגעים ב"חומת ההגנה" של המטפל. תהליך זה יוצר עומס רגשי, שמתבטא לעיתים קרובות בכניסה לקשר אינטנסיבי ועמוק עם הילדים החולים ובני משפחתם. באישפוז ממושך של ילדים קורה, שמטפל הופך להיות חלק מעורב במשפחה ונחווה כדמות של "מציל", אשר גורמת למטופלים להיצמד אליו בעוצמות פיזיות ורגשיות חזקות. המטפל נע על הרצף של תחושות שבין שליחות, רצון לעזור ואמונה ביכולתו וכוחותיו, לעומת תחושת אפסות וחוסר אונים ביכולתו להועיל (Lahad, 1999).

מערכת היחסים עם הילדים החולים מעוררת הקשרים של "יחסי הורות מדומים" ומעמתת את המטפל עם החלקים "ההוריים והילדיים" שבתוכו.

המטפלים אמורים להחוות כמקצועיים, מיומנים ואפקטיבים גם במצבי לחץ ולהוות מקור משען ותמיכה למטופלים ולבני משפחתם. לעיתים, קיימת סכנה אצל המטפלים של "הכחשת הקשיים" הנלווים לעבודת הטיפול ולדאגה לחולים ונטיה להיות "נחמדים". זה "מגן" על כולם מעימות עם העובדה שמערכת היחסים בין המטפלים לחולים יכולה להעלות רגשות "לא נחמדים" בעלי עוצמה. בשל הקושי להתמודד עם כאב, חוסר-אונים, דכאון, אובדן ומוות הם עלולים להקשות על חשיפת הרגשות ולעכב בכך את התהליך הטבעי של המטופל. לפיכך, מוטלת עליהם האחריות להבחין בצרכים וברגשות האישיים שלהם בנפרד מאלו של המטופלים וקרוביהם (Wood, 1998).

"אני חשה בפרדוקס. מצד אחד, כדי לשמור על עצמי עלי להימנע מיצירת קשר רגשי עמוק מידי עם המטופלים שלי, שמא אצטרך להיפרד מהם לפתע, והדבר יכאב, אך, לעומת זאת, הטיפול לא יעיל אם אין קשר עמוק, כן, אמיץ ואינטימי בינינו. ורק כשהלב מוכן לראות את הציורים, להקשיב ולשמוע את הסיפורים, המטופלים מסכימים לספר אותם מלב אל לב, היות ואלו דברים "ששומעים רק עם הלב" (שגב-שהם, 1998).

כוחה של היצירה בעבודת התקווה

אבא וילד בן 10 החליטו לצייר ביחד ציור של נוף משותף. הילד התחיל לצייר את המדבר שלו בצבעי חום וצהוב, האבא הוסיף את תכלת השמים וצהוב השמש, והאם הוסיפה את באר המים הכחולים להרוות את צמאונם. הלכו וחיברו את כל מרכיבי היצירה לאחדות אחת ותומכת של מדבר משותף… ויותר הם לא היו לבד! (טיפול משפחתי, שגב-שהם 1998).

טיפול בעזרת אמנות הוא אחד מתחומי הפסיכותרפיה המעטים שבהם הפרט נעשה מעורב בצורה פעילה בטיפול, באמצעות התהליך של העשיה עצמה ובאמצעות גילום התוצר.

לוין (1992) אצל Kaufman (1966) כתב שהתפקיד המרכזי של התרפיה איננו מכוון להקטין את הסבל, אלא להשמיע אותו ולמצוא דרך חיצונית לבטא אותו.

שחרור הרגשות והחרדות באמצעות היצירה וההבעה עשוי להקל, במידה רבה, על הסבל והכאב, כאשר היצירה מאפשרת למטופלים, חוש עצמאות ובטחון מוגבר, שמחזקת את יכולתם להתעמת עם התחושות הכאוטיות, הפחדים ועם הניכור שהם חשים כלפי גופם וסביבתם.

יצירה והבעה והשימוש בחומרים מהווים אמצעי ישיר לטיפול באספקטים הפסיכולוגיים שיש להם השפעה ניכרת על התפתחות המחלה וגם על אופן ההתמודדות איתה. הם מסייעים בפיתוח הדרגתי של איזון ריאליסטי שמתבטא במעבר שבין איבון ליוזמה והפעלה (קייס, 1995) גם אצל הילדים המוגבלים ביותר.
מרחב הדף ביצירה נחשב כמקביל למרחב החיים. הדף הלבן "הריק" והחומרים, יוצרים מתח מאתגר אשר מזמין את הילד ליציקת משמעות של חיים ובניה לתוך העשיה.

הגבולות התחומים של הצורה ואיפיוני החומרים מזמינים לשקם בתוכם את היוצרים לשקם את תמונת עולמם השלמה (אברמסון לוי, 1996). בכך מתקיימת חוויה של "תיקון ופיצוי" לחסר, בהיות התוצרים המוחשיים הוכחה לקיום ושימור לעומת חרדת ההעלמות והנטישה שחווים חולים. (חזות, 1999; Kaufman, 1996).
חומרי היצירה יכולים לספוג ואף לתת משוב לביטוי רגשות מגוונים, ללא שיפוטיות וללא חשש של הרס העצמי והזולת. המגע בחומרים בזמן היצירה כולל את הרצף שבין קרבה באמצעות מישוש, ליטוף וכד' – לריחוק, דחיה וביטוי אגרסיבי על ידי השלכה, דחיפה, הכאה וכד'. כל אלה יכולים להיות מבע חילופי לחוסר במגע, לכמיהה ולתשוקה לצד הבעה ישירה של זעם ותוקפנות באופן לגיטימי.

בנוסף להבעה וליכולת העיבוד של תכנים רגשיים מעיקים, מתלווים לעצם העיסוק ביצירה גם אלמנטים פיזיולוגיים ותנועתיים, במקצב ובעוצמה משתנה המשפיעים על שינוי במצב הנפשי, הרוחני והפיסיולוגי.
תכונות החומרים, המגע בהם, התהליך והתוצרים, מתייחסים לקשר המשולש שבין מטפל, מטופל ויצירה, במערכות יחסים רב מימדיות ומנתבים את יחסי ההתקשרות וההעברה המורכבים בין מטפל למטופל (גוטליב, 1999), כאשר לבחירה בחומרים ובכלים ולמגע אתם טרם היצירה עצמה, ישנה משמעות סמלית גם לגבי הקשר הטיפולי. החומרים והמגע בהם, יכולים להפוך למטפורה של "הזנה" בתפקיד הורי, ולהחשב באופן מקביל למערכת יחסים התפתחותית מוקדמת של הורה-ילד (שאל שפילקה, 1999).

העיסוק ביצירה ממקד ומסיח את דעתו של הילד מהמחלה והאובדנים. הוא מפתח כוחות חיים ופתרונות להתמודדות, לצד שיפור בתחושת היכולת והערך העצמי, גם כשמערכות גופניות פגועות מאוד. זה תורם להעלאה של מוטיבציה, רצון ויכולת להתמודד, לצד דיווחים על הקלה בכאב ו"שחרור" מסימפטומים מסויימים. השפעות אלה מתאפשרות במידה רבה בשל היותה של היצירה משחררת, מרפה ומפחיתה לחץ וחרדה. כתוצאה, מתגברת היכולת להתמודדות עם השפעות של השינויים בחיי המטופלים, להתעמת עם האבחנה הטראומטית, להתדיין עם הכאב וההשלמה.

השהייה בתוך מסגרת היצירה במציאות של חולי בבית החולים מהווה "אי של שפיות ומרגוע".

אפילוג מסכם: 

חוויית החסר – כנרטיב

בציורים רבים של ילדים חולים, משתקפת תחושת החסר והאובדן באמצעים המודגשים על פני מרחב הדף: לעיתים קרובות מצויירים דימויים שונים שאינם צמודים לבסיס כלשהו ומופיעים כסאות ומקומות ריקים. ישנם ציורים בהם חלק מרכזי של הדף נשאר ריק, "לא מטופל" באופן מובחן. (ראה ציורי עצים).

נדיה חזרה שוב ושוב על ציור עץ קטן (ציור מס' 48) הממוקם בצידו הימני התחתון של הדף. בסיפורה היא הדגישה את המקום הריק כחלק קיומי מחייה המסמל את הפגיעות בכתפה הימנית, את התפיסה שאסור לה לוותר על מקומה של המחלה והפחד בחייה וגם את התחושה "שלא מגיע לי יותר". רעיונות אלה שזורים כנרטיב המשקף את מציאות חייה לאחר החלמתה.

רק לאחר שנים של טיפול באמצעות אומנויות ודמיון מודרך, תוך חיזוק עבודת התקווה, נדיה משתקמת ומצליחה לממש את חלומות הילדות שלה לעזוב את תפקיד החולה "חסרת האונים" וה"פסיבית" ולהפוך, באופן פעיל, לעצמאית החיה בכוחות עצמה ולומדת מקצוע טיפולי בהצלחה רבה.

בציור שנעשה בתקופה האחרונה מתואר עץ ברוש גדול ומרכזי, צמוד לקרקע, המשתרע על פני מרחב הדף אשר צמרתו הירוקה מלאה בפירות אדומים. העץ תחום, סגור ומוגן ולרגליו מפכה נחל זורם שתפקידו להזין ולהחיות. ההתחזקות וההעצמה של העץ והיותו שולט במרחב הדף ממלא את מקום החסר שהתבטא בציוריה הקודמים. טיפול ממושך (6 שנים) בתמיכתה ובהגנתה של המטפלת (שגב-שהם, 1998) אפשרו לנדיה להאחז בביטחון ובאמפתיה של הקשר הטיפולי, כאשר החומרים ותהליכי היצירה הזינו את צרכיה הראשוניים העמוקים ביותר. לאט לאט נבנתה תשתית בוטחת שסייעה לה לרפא את הפצעים הרגשיים שבתוכה, בנוסף לריפוי ולהחלמה הגופנית. כיום, היא מעצבת את זהותה כמטפלת המודעת היטב לפצעים הפנימיים שבתוכה ולכוח ההבראה אותו ברצונה להעניק לילדים אחרים שסבלם מוכר לה….

מתוך הספר- "הצבעים השחורים מתו והצבעים השמחים ניצחו", ציורי ילדים חולי סרטן.
המחברת והעורכת – עדנה פינצ'ובר,
מוציאים לאור – האגודה למל' בסרטן והקיבוץ המאוחד
שנת ההוצאה- 2002.

ביבליוגרפיה

1. אבניאון, א. (1997). מילון ספיר, מילון עברי-עברי מרוכז בשיטת ההווה. הוצ' הד ארצי.
2. איילון, ע. להד, מ. (1992). כל החיים לפניך – בניית התמודדות למניעת התאבדות. הוצ' נורד, חיפה.
3. אליצור, א. (1992). לתפוס את הסנאי – השימוש במטפורות בתהליך הטיפולי. חברה ורווחה. ו'(4)
4. אליצור, א. (1992). ציפורים בראש, פרפרים בבטן וחיות אחרות. השימוש במטפורות בתהליך הטיפולי. "שיחות", כרך ו' (2), מרץ.
5. אריקסון, מ. (1996). קולו של מילטון אריקסון. הוצ' נורד.
6. בן-שושן, ל.: 1995 – "יום אחד כשאהיה בריאה" – אני רוצה שיער ירוק כמו הדשא". הוצאת אמציה, חיפה 1995.
7. גוטליב, ת. (1999). כמה אספקטים של טיפול באמנות – עבודה עם ילדים ובני נוער – תמר ח. עורכת, סחי"ש, טיפול באמצעות אמנויות – כרך 14, מס' 1, עמ' 75-65.
8. הרמן, ג'. (1992) טראומה והחלמה, ת"א, עם-עובד, ספרית אופקים.
9. חזות, ת. (1998): טיפול באמצעות אמנויות בישראל לקראת שנת 2000. דיוקן של מקצוע: אצל חזות ת. עורכת – סחי"ש סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, ביה"ס לחינוך אונ' חיפה. כרך 13 מספר 2, אחוה הוצאה לאור, עמ' 17-7.
10. חזות, ת. (1999); "אמנות איננה מה שעושים אמנים אלא מה שאחרים פסקו מעשות": ראיון עם מר פרץ הסה: אצל חזות ת. עורכת – סחי"ש שם, כרך 14 מס' 1, עמ' 17-7.
11. חזות, ת. (2000). גם בשחור יש גוונים: היצירה כטכס בהתמודדות עם אבדן ושכול. תרפיה באמצעות אמנויות, כתב העת של יה"ת, כרך 3 חוב' 1.
12. ויצטום, א. (1987). ביקורת ספרים: שימוש במטפורה בפסיכותרפיה. "שיחות", כרך 1 (3), יוני.
13. יונג, ק. (1987). הפסיכולוגיה של הלא נודע. הוצ' דביר.
14. יעקובי, ר. (1987). על "עבודת התקוה" בתהליך ההחלמה לאחר הניתוח. הוצ' אונ' חיפה.
15. כהן, א. (1996). ספר הציטטות הגדול. הגיגים, אמרי שפר ופתגמים מפי אנשי שם, רוח וספר. הוצ' כנרת.
16. כפיר, נ. (1997). מה שתלוי בך. סרטן – הכאוס והכוח. הוצ' עם עובד.
17. לוי, א. ואברמסון, ל. (1996) "המדיום בציור המודרני: עד כאן אמנות – מכאן חיים": המדיום בציור המודרני: עד כאן אמנות – מכאן חיים": המדיום באמנויות המאה העשרים (בילסקי כהן, ר. ובלוך, ב. עורכים), ירושלים, הוצאת אור-עם, מכון ון ליר.
18. נצר, ר. (2000). חלומות לא שווא ידברו – חלומות של חולת סרטן (טיפול בגישה יונגיאנית). נפש – רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי בעריכת אדיר כהן.
19. סיאנו, י. (1998). כשמציירים תמונה נותנים מיכל לנשמה. התפקיד הייחודי של טיפול באמצעות יצירה והבעה חזותית (ציור ופיסול) במתבגרים שחוו טראומה בילדותם, אצל חזות ת. – סחי"ש, שם, כרך 13, מס' 2. הוצ' אחוה, חיפה.
20. סיגל, ב. (1994). חיים, אהבה ובריאות. הוצ' כתר ירושלים.
21. סיגל, ב. (1986). אהבה, רפואה וניסים. סיפור החלמתם המרתק של חולים שהתמודדו עם מחלתם בשיטת ההבראה העצמית. הוצ' כתר, ירושלים.
22. סיימונטון, ד.ץ קארל, ר.א. סיימונטון, ס. קרטון, ג.ל. (1984). לשוב להיות בריא – מדריך לעבודה עצמית – להתגבר על מחלת הסרטן צעד אחר צעד. הוצ' מודן.
23. פרום, א. (1970). השפה הנשכחת, מבוא להבנת חלומות, אגדות ילדים ומיתוסים.
הוצ' א. רובינשטיין, ירושלים.
24. קואלו. פ. (1998). האלכימאי, הוצ' כתר.
25. קייס, ק. (1995). "חיפוש אחר משמעות: אובדן ומעבר בתרפיה באמנות עם ילדים". מתוך "תרפיה באמנות התפתחויות חדשות – תאוריה ומעשה בעריכת דאלי וקרוליין קייס. הוצאת אח.
26. קלרק, ל. (1984). תרפיה בצבעים "אור טבע". ישראלי, הוצ' אור עם.
27. רוזנהיים, א. (1990). אנלוגיות וסיפורי מעשה, אדם נפגש עם עצמו. פסיכותרפיה, החוויה ותהליכיה. הוצ' שוקן, ירושלים.
28. שאל, ש.ח. (1998). "זיכרון של הורים – על דרך טיפול באמצעות אמנות במערכת פנימייתית",
אצל תמר ח. – סחי"ש , שם, עמ' 64-53.
29. שבריאן, ג. (1995). "השעיר לעזאזל והטליסמא", תרפיה באמנות התפתחותיות חדשות – תאוריה ומעשה. (דאלי ט., קייס ק. עורכות), חיפה, "אח".
30. שגב-שהם, א. (1998). ביבליותרפיה עם מתבגרים ערביים חולי סרטן – השימוש בכתיבת סיפורים ככלי אבחוני וטיפולי. אצל תמר ח. – סחי"ש , שם, כרך 13, מס' 2. עמ' 105-99.
31. שחר-לוי, י. (1994). מצבים גופניים כהיגדים מטפוריים. תרפיה באמצעות אומנויות,
כרך 1, הוצ' 3, אוקטובר 1994, עמ' 69-77.
32. Baron, H.P. (1989 ) Fighting Cancer with Images, In Wadeson. H. et al. Ed.: Advances in Art Therapy, Jhon Wiley & Sons, New York.
Bertoia, J. (1993). Drawings from a Dying child Insights into Death from a Jungian Perspective, Rutledge, London and New York.
33. Betensky, M. (1977). The phenomenological approach to art expression and art therapy. Art Psychotherapy 1, 173-179.
34. Cox, M. (1982). The place of metaphor in psychotherapy supervision. Creative tension between forensic psychotherapy and dramatherapy. Dramatherapy – theory and practice. Sue Jannings.
35. Councill Tracy: Art Therapy with Pediatric Cancer Patients. In Malchiodi ed: pp. 75-95.
36. Kaufman, A.B. MFA, MA, (1996). Art in Boxes: An Exploration of meanings: The Arts in Psychotherapy. Vol 23. No. 3, pp. 237-247.
37. Lahad, M. (1999). Darkeness over adyfs. In E. Tselikas Ed. Supervision and Drama Therapy. KingslyPub.
38. Malchiodi, C. Ed. (1999): Medical Art Therapy with Children: Jessica Kingsley Pub. London and Philadelphia. Malchiodi C. (1999) Introduction to Medical Art Therapy with Children: In Malchiodi ed. pp. 13-33.
39. Miller, D.M. et al (1987). Implications of the wounded-Healer paradigm for the use of the self in therapy, Haward Press. Introduction, pp. 139-151.
40. Moon B.L. (1990/1995) Existential Art Therapy: The Canvas Mirror. Springfield, Illinois: Charles C. Thomas.
41. Pratt M. & Wood J.M.M. (1998): Art Therapy in Palliative Care – The Creative Response. Routledge. London and New York.
42. Prager, A. (1995). Pediatric art therapy: strategies and application: art therapy: Journal of the American art therapy association, 12, 32-38.
Rubin, A.J. (1984): The Art of Art Therapy, Brumerl Mazel.
43. Shaverien, J. Luffenbam, S. UK (1999): The death of an analyze and transference, counter-transference and desire: Jurnal of Analytical Psychology. 44, 3-28.
44. Webster, N. (1960) Websters' new school & office dictionary. The world publishing company, Cleveland and New-York.
45. Wood, K.M. M. (1998). Art therapy in palliative care, In Pratt M. & Wood J.M.M. ed: pp. 26-38.
Yuval, M. (1995). "A Dance For Life" – Dance Movement Therapy With Pediatric Oncology Patients. Hunter College of