לא מפסיקה לחשוב עליהם

שמעתי שלשום אישה ואיש שדבריהם פגשו אותי בעומק כזה שכבר יומיים אינני מפסיקה לחשוב עליהם, מנסה לשחזר את דבריהם, מעלה את דמויותיהם לפני – הצליעה שלו בהליכתו עם המיקרופון על במת הדוברים, שערה הלבן הקצוץ, פניה המשדרות צחוק וכוח. והדברים שאמרו; איזו חוכמה, איזו מעלה מוסרית, אנושית! מגדלור.

אז במי ובמה מדובר? אתמול התקיים כנס של המכללה האקדמית לחברה ואמנויות, שכותרתו "מבט על פיוס". מקומו של הכנס בפני עצמו מעורר השראה – אולם "נא לגעת" בנמל יפו, שכתובתו, כך מגלה ההזמנה לכנס – רציף העלייה שנייה. (אם לא הייתם עדיין בהצגה שם, אתם מפסידים! כך חברה ואמנות בהתגלמותם.) במסגרת הכנס הוזמנו שני דוברים להרצאה משותפת – רובי דמלין ובסאם ארמין, מחוג ההורים בפורום המשפחות השכולות. יחד היו אמורים לשאת דברים על "הדרך לפיוס". כן, והם האנשים שמאז אני מנסה לשמר בזכרוני, להעלות את דבריהם מחדש, לאמץ אותם כמקור לכוח, לתקווה ולהשראה.

[כמו כולנו, אני מכירה הורים שכולים לא מעטים. כאמא וכסבתא, הקירבה אליהם בעצמה מפחידה מאוד, שמא הצרה הגדולה שלהם מדבקת… אפילו הכתיבה כאן בבלוג יש בה משהו מאיים ברמה הפרימיטיבית ביותר, מעין היפוך של עין הרע – "אל תעירי, אל תעוררי, את הגורל". ובכל זאת.]

ראשונה דיברה רובי, אישה מלאה בשמלה מיוחדת, שהצליחה להאיר את כל האולם בחיוכה, גם כשדיברה על נושא כה קשה. רובי כבת 65, עולה וותיקה מדרום אפריקה. בשנת 2002 איבדה את בנה דיוויד בשירות מילואים, כשעסק בהפעלת מחסום בוואדי חרמייה ופלסטינאי ירה בו. באותה הזדמנות הרג עוד שמונה חיילים ושני אזרחים ישראלים שהיו שם. היא מספרת על בנה, שהיה מרצה צעיר לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ושוחר שלום. הוא לא רצה לשרת בשטחים, אולם קיים את צו המילואים כדי לא להוות דוגמא שלילית לתלמידיו. [אני חושבת על סוקרטס, שבלע את הרעל למרות שידולי תלמידיו שיברח, כי זה היה צו המדינה ובית המשפט.]

במילים מעטות סיפרה רובי על ההלם של איבוד הבן, ומכאן על התגייסותה לקריאתו של הרב פרנקנטל לפורום ההורים השכולים ולפעילותה הציבורית מאז. סיפור מרכזי שהציגה היה המכתב שכתבה לרוצח בנה, אחרי שזה נתפס בשנת 2004, בו היא מציעה לו פיוס, ועל תשובתו של הפלסטינאי מתוך הכלא, בו הוא דוחה את ידה המושטת ואומר כי אינו יכול לקיים דיאלוג עם הכובש.

היא תיארה את המשך ההתכתבות עם הפלסטינאי, שלא הצליחה לשנות את דעתו הנחרצת. דרך הכתיבה הצליחה לחשוב, היא מספרת – נקודה שאני מאמינה בה עמוקות. ועדיין היא דוגלת בדרך הפיוס, בתהליך הארוך שהיא מחייבת, וטוענת כי נקמה היא הרסנית ובשבילה איננה באה בחשבון.

סיפורו של בסאם ארמין לא פחות מזעזע. בעברית טובה שלמד בבית הכלא הישראלי, סיפר איך גדל תחת הכיבוש בשטחים, ובהיותו נער נסחף אחר חבריו למעשי אלימות ושנאה. בגיל 17 השתתף בפעולה חמושה נגד חיילי צה"ל, נתפס ונשלח ל-7 שנים בכלא. שם התבגר, ראה באחד הימים סרט על השואה, וגילה בליבו אמפתיה עם העם היהודי. הוא הבין כי דרך האלימות לא תצלח. מאז שחרורו נעשה פעיל בארגון ישראלי- פלשתיני "לוחמים לשלום".

בסאם מסתובב הלוך ושוב על הבמה, צולע ברגל אחת, ומספר את סיפורו בקול רגוע. אני מרגישה במתח העולה, כי הרי עצם נוכחותו בפורום אומרת מה שיבוא. ואכן, הוא מספר איך בתו אביר, בת ה-10, אחת מששת ילדיו, מצאה את מותה לעיני אחותה הגדולה בכפר ענתה בקירבת רמאללה, בזמן הפסקה בבית הספר. הכדור פגע בעורפה (כדור גומי? לא ברור), משום שנקלעה לתקרית בין משמר הגבול ונערים פלסטינאים ברחוב. מעתה מצרף בסאם לביוגרפיה שלו את "פורום ההורים" בנוסף ל"לוחמים לשלום".

הוא אומר ביושר – אינני אוהב את הישראלים, אני אפילו שונא אתכם. אבל אני רוצה לעבוד אתכם יחד כדי להביא את השלום למען יתר חמשת ילדי, כי אין ברירה אחרת.

אפשר להתפלסף פסיכולוגית ותיאולוגית על מהות הפיוס והסליחה, אך אותי מעניינים הסיפורים האנושיים: מה עובר על שני אנשים כאלה, ואחרים השייכים למסגרת זו? איך עושים מעבר כזה? איך בוחרים בדרך הפיוס, וחיים על פיה בחברה השסועה והאלימה שלנו? אני חושבת שכל אחד חייב לשמוע אותם פעם ולתמוך בהם, כי רק שם נמצא שביב של תקווה.

ורק עוד הערה לסיום – קראתי כמובן על הנושא בעבר. כמו כן, כשערכתי את המחקר על נווה שלום, נפגשתי לפגישות ארוכות עם בועז כיתאין, שהיה פעיל וזמן מה יו"ר הפורום של המשפחות השכולות, ושמעתי ממנו לא מעט על פעילותו. אולם פרק זה נטמע ביתר הפרקים המרגשים של חייו. זו לא הייתה החשיפה הראשונה עבורי. אולם סיפוריהם של רובי ובסאם בבוקר זה הממו אותי, כמו את כל הקהל – רובו מורכב מסטודנטים יהודים וערבים – בפשטותם ובאמיתיותם. תודה שיש אנשים כאלה בינינו.