הצגת תיאורי מקרה מתוך טיפולים פסיכו דרמטיים.

לפי הפסיכותרפיה הקלאסית, המושג הפסיכולוגי "מימוש בפעולה" (acting out) הוא מושג הגנתי. הפעולה, לפי גישה זו, מחליפה חשיבה פנימית, ובשל כך מכסה במקום לגלות, היא מהווה תחליף להיזכרות, לחשיבה ולעיבוד. הפעולה הפסיכו-דרמטית, לעומת זאת, היא השפה הלגיטימית והמרכזית שבה נוצרת החשיבה והעיבוד הפנימי של המטופל. דרכה נעשית החייאה של תכנים פנימיים, כשהפרט משתמש בה כדי להתקרב ליכולתו להיזכר ולהעלות אסוציאציות חופשיות. הפעולה, אם כן, לפי הפסיכודרמה, מתקיימת בשירות הגילוי והעיבוד הפנימי ולא כהגנה מפניהם.
זהו בעצם ההבדל המהותי ביחס לפעולה שבין שתי המתודות השונות. בפסיכותרפיה הקלאסית ישנה חלוקה המפרידה בין פעולה החוצה -acting out – לחשיבה פנימה – thinking in; או בין העשייה להוויה (being ו-doing). אני מטילה ספק בחלוקה זו, ומציעה במקומה חלוקה בין משהו שמקיים משמעות לבין משהו שמנותק ממנה. גם הפעולה, כמו כל מצב הוויה אחר, יכולה להיות גשר לתוך משמעות פנימית או לחלופין לחסום את הדרך לשם.
יעקב לוי מורנו סבר שהפעולה מביאה איתה את הספונטניות. הספונטניות היא זו שמצמצמת ומעלימה את החרדה, ואילו אובדנה, מעלה את רמת החרדה. מורנו (1985 ע"מ 36) תיאר את הפעולה הספונטנית-יצירתית כך: בפעולה הספונטנית יצירתית, נראה תחילה שהרגשות, המחשבות, התהליכים, התנועות והמשפטים פורצים בצורה אנרכיסטית וחסרת צורה לתוך סביבה מסודרת, מודעת ומאורגנת. אבל במהלך ההתפתחות שלהם מתברר שכל הדברים האלה שייכים אחד לשני כמו תווים ולחן, שהם קשורים כמו תאים באורגניזם חדש. חוסר הסדר הוא חיצוני בלבד. בפנים יש כוח מניע עקבי יכולת גמישה ודחף ליצור צורה מוגדרת.

דידיה אנזייה (ראו, שאבר 2000, 39) מדבר על עבודת ההסמלה כאל רווח הגדול ביותר של הפסיכודרמה. עבודה זו דורשת מן המטפלים, את הקמתו או את שיקומו של מרחב מעבר חיובי באמצעות מרחב המשחק. כך מאפשר מרחב הפסיכודרמה את החייאתם של הכשלים הישנים, שגרמו נזק לשטח זה, ואת כינונו במקביל של רגש המשכיות העצמי ושל אמון האדם ביכולתו לשלוט במציאות החיצונית. טכניקה זו דורשת מעורבות משולשת: גופנית, רגשית ומחשבתית. הפסיכודרמה נפתחת מצד אחד לשפת הגוף ומצד שני לשפת המחשבה המילולית. מיקומה בין שתי אלה, מעניקה לה את גמישותה ואת פוריותה.

הפעולה, אם כן, היא לב-לבה של הפסיכודרמה. במקום רק לדבר על הדברים, הפסיכודרמה מאמינה גם בחוויה קונקרטית של הדברים בכאן ועכשיו. קלרמן (1992) מדגיש את ההארה שנוצרת דרך הפעולה, באמצעות המושג הפסיכודרמטי action insight. על פי קלרמן, ההארה בפסיכודרמה לא יכולה להיות מושגת בשכיבה על הספה. היא מושגת על ידי פעולה, כלשהי: עמידה, תזוזה, משיכה, דחיפה – כל מה שנקרא בפסיכודרמה שפת הפעולה. בלתנר (1973) מוסיף כי הפסיכודרמה מעודדת יישום של הפעולה, כדי לחקור את האלמנטים הפסיכולוגיים של החוויה האנושית. טיאן דאיטון (1994) אומרת, כי דרך הפעולה הפסיכודרמטית עולות אל פני השטח סיטואציות הקבורות עמוק בפנים. היא מדגישה את היופי שבגילוי התחושה, דרך הפעולה. הפעולה הפסיכודרמטית, בדרך כלל, מעלה את התחושות בצורתן ההיולית, כפי שהתקיימו במקור בנפשו של האדם, לפני שהותקו והפכו למשהו אחר.
להערכתי, הפעולה הפסיכודרמטית מסייעת לעקוף את המילים. לעתים מזומנות בטיפול, המילים נהיות אובייקטים, שנועדו בין היתר למלא חלל. השימוש בפעולה יצירתית היא דרך טובה כדי להיחלץ מבועת המילים הזאת. היכולת לפעול, לשחק, יוצרת רגעים של שיכחה עצמית, מצבים של פחות שליטה. מתוך המקום הזה יכולים לעלות רגשות ספונטניים. הפעולה מאפשרת לשחרר משהו מן ההגנה ולעמוד פחות על המשמר. ערוץ טבעי יכול אז להעלות הבנות מתוך הפעולה עצמה.
סימפטומים, לעתים, יכולים להוות מעין חומת מגן קשוחה, שחוסמת את הדרך אל המשמעות ואל העיבוד. דוגמה קלאסית לתופעה כזו הם סימפטומים של חרדה, שמתבטאים בצורה פיזית. הרעד הפנימי, הזיעה, דפיקות הלב המואצות, תחושת החנק – כל אלה ועוד גורמים לחוויה חזקה של משהו שמשתלט ומציק, ועם זאת לא מובן, ועל כן מתסכל ומותיר חוויה חזקה של חוסר אונים. הפסיכודרמה מאפשרת ומעודדת פעולה במקום הזה של שיתוק וחוסר אונים. המטופל נהיה הרעד הפנימי שלו, תחושות החנק, דפיקות הלב; הוא פועל כמוהם, מדבר כמוהם, אם רק היו יכולים לדבר. כלומר, הוא נכנס ל"נעליים" של חווית הסימפטומים הללו.
עצם הפעולה הזאת, שבה אדם מזמין לבמה את הסימפטומים שלו, ולא כמו בדרך כלל, הם אלה שמזמינים את עצמם – יוצרת תחושה של שליטה במקום שבו לא היתה כזאת. דרך הדיאלוג שנוצר, מתקיים מרחב פוטנציאלי, משחקי, שבו הסימפטומים הופכים להיות חומר ביד היוצר, מה שמאפשר יותר הבנה ועיבוד פנימי.
כדוגמה לכך אתאר מקרה של מטופלת בעלת סימפטומים חרדתיים שעברה אצלי טיפול פרטני בפסיכודרמה: מירי ( שם בדוי) סובלת בתקופה האחרונה לעתים קרובות מתחושות של חנק, דפיקות לב מואצות וזיעה קרה. היא נותנת לי דוגמה מאירוע שקרה אתמול במהלך עבודתה, מול אחת הקולגות שלה, בשעה של ויכוח. פתאום זה תקף אותה. זה בא, לדבריה, משום מקום – וזה מה שקשה לה כל כך: היא אף פעם לא מבינה למה זה בא, למה דווקא עכשיו? הפעם, כשזה תקף אותה, היא נאלמה דום, היתה שקועה כולה בבהלה מן הסימפטומים הללו ששוב השתלטו עליה. היא לא היתה מסוגלת יותר לקחת חלק בוויכוח, שלפני רגע היה לה כל כך חשוב, שהיא רצתה לקחת בו חלק, להביע בו את דעתה.
אני שואלת אותה: אם היית יוצרת כאן פסל שמראה את היחסים שלך עם הסימפטומים הללו כשהם משתלטים כך, איך זה היה נראה? מירי, כבר מנוסה בטכניקה הפסיכודרמטית, יודעת ליצור פסלים שמבטאים רגשות פנימיים. ועכשיו היא מקימה אותי, את תהיי אני ואני אהיה "הם". היא מושיבה אותי במרכז החדר, קטנה ומצונפת ומתחילה להקיף אותי, שולחת ידיים מאיימות לכיווני, סוגרת עלי ומכתרת אותי מכל צדדי. היא שמה ידיים על ראשי, ידיים שהן ספק מאיימות וחודרות ספק מחזיקות ושומרות. היא מוציאה קולות של אזהרה ושל איום. אני מגיבה בהצטנפות-יתר במקום מושבי.
אנחנו עושות "חילוף תפקידים" – היא נהיית היא ואני הסימפטום. אני חוסמת אותה מכל הצדדים מחקה את פעולתה ואת קולותיה בדיוק מרבי. מירי חווה את התחושה במלואה. אני שואלת אותה איך היא מרגישה במקום הזה והיא אומרת: "פחד חסימה, חנק אין פה כלום חוץ מזה".
עכשיו אנחנו מתפנות לדיאלוג עם הסימפטום. הדיאלוג מתבצע בטכניקת חילוף התפקידים. מול כיסא ריק. היא פונה אל הכיסא שם "יושב" הסימפטום: "מה אתה רוצה ממני? אתה חוסם אותי וחודר אלי באופן שלא מאפשר לי לראות כלום חוץ ממך. מה אתה רוצה?" מירי עונה כסימפטום, מתוך הכיסא הריק, לאחר חילוף התפקידים: "אני עוצר אותך ומתריע בך שלא תחרגי מהגבולות שלך. שלא תגזימי שלא תפשלי". מירי: "אתה חוסם אותי, זוז כבר, אני כל כך מיואשת ממך".
מירי כסימפטום: "אני שם לך גבולות. אני עוצר אותך. לפעמים את מגזימה, מביכה את עצמך. את צריכה להגיד לי תודה". מירי: "תעזוב אותי, תפסיק לשלוט בי, תסמוך עלי שאני אשים לעצמי גבולות. אני רוצה ללמוד בעצמי ואתה מפריע". מירי כסימפטום: "אני יודע מה טוב בשבילך, אני שומר עליך כדי שאנשים לא יעזבו אותך. יש לך נטייה מוזרה לפעמים לעשות או להגיד דברים לא מקובלים מביכים. מישהו צריך לעצור אותך, להגיד לך מה נכון".
מירי עוצרת לרגע, היא מבקשת ממני שאחזור על דברי הסימפטום האחרונים. אני חוזרת עליהם כלשונם: "אני יודע מה טוב לך אני שומר עליך… וכו'". אני לא מספיקה לגמור את המשפט ואני רואה דמעות בעיניה. מירי: "מוזר המשפטים האלה מוכרים כל כך. במשך כל תקופת ההתבגרות שלי שמעתי אותם שוב ושוב מאבא שלי. ומה כבר עשיתי אז? פשוט העזתי לחיות, הייתי אז כל כך חזקה ומקובלת, ממש מסמר חברתי. זה נראה לי כמו בגילגול הקודם… יו אני לא מאמינה כמה השפעה היתה לאבא שלי עלי". היא בוכה. הסשן נגמר כאן אבל הדיאלוג המשמעותי, של מירי עם עצמה, רק החל.
דוגמה נוספת לדיאלוג עם חוויה חזקה של ניתוק ניתן למצוא אצל מטופלת בקבוצת פסיכודרמה שעושה עבודה על היחסים עם אמה הביולוגית, שוויתרה עליה כשהיתה תינוקת. המטופלת, חנה (שם בדוי) גדלה במשפחה מאמצת כל חייה. בתקופה האחרונה, האם הביולוגית מבקשת להיות איתה בקשר. חנה: "כל החיים פינטזתי על קשר כזה וכבר לא האמנתי שזה יקרה, ועכשיו כשהיא יוזמת פגישות. אני פשוט יושבת שם, יש לי כל כך הרבה מה להגיד אבל לא רק שאני לא אומרת אני גם לא מרגישה שום דבר, אני פשוט מתנתקת".
במקום לדבר על הניתוק, אני מבקשת ממנה שתדמה איך הוא נראה בעיני רוחה. חנה מתארת מעין מסך שנופל ומרחיק אותה מן המתרחש: "אני כאילו כאן אבל בעצם לא כאן אני אפילו לא ממש שומעת מה שהיא אומרת". אני מבקשת שתסתכל בקבוצה, ותבחר אנשים שיכולים "לשחק" לה את המסך שלה. היא בוחרת. היא מעמידה את אנחנו מעמידים את הסצינה, בדיוק כפי שנחוותה אצל חנה בפגישה האחרונה עם אמה. היא בוחרת מישהי שתשחק את אמה, ואחרי העמדה וחילוף תפקידים, מתחיל דיאלוג. האם מדברת אל חנה. הסצינה ממשיכה ואז מגיע הניתוק. חנה אומרת: "הנה אני מרגישה אותו. גם עכשיו אין שום סיכוי שאוכל אי פעם ליצור קשר עם האישה הזאת".
המסך, יש לו ארבעה חלקים: האחד, עומד מאחוריה, סותם את אוזניה לפרקים, בתנועה שחוזרת על עצמה. שלושת האחרים נעמדים מולה כמו חומת מגן, חוצצים בינה לבין אמה. היא מתיישבת. המסך עכשיו בפעולה. היא עוצמת עיניים וחשה אותו לרגע. ואז אני מבקשת ממנה לעשות חילוף תפקידים עם כל חלק של המסך, כדי שנוכל לשמוע מה הוא אומר לה אם רק יכל לדבר.
החלק שסותם את אוזניה מדבר (חנה בחילוף עם החלק הזה) : "אל תקשיבי לה היא פגעה בך פעם אחת והיא תפגע בך שוב".בחילוף עם יתר החלקים מגיעים המשפטים הבאים: "אם תשמעי מה שהיא אומרת את תכעסי כל כך, מי יודע מה ייצא ממך. תתרחקי מכאן, אל תקשיבי. אל תתני לעצמך להרגיש, את רק תתאכזבי. אי אפשר להחזיר את העבר. מה את עושה כאן בכלל? אם תתני לעצמך להתקרב, את תתחילי לבכות, והיא לא תעמוד בזה. תשמרי על עצמך". המסך עכשיו פועל על הבמה ומדבר את דברו.
הסצינה ממשיכה. חנה מורידה את ראשה בין ברכיה. אני ניגשת אליה ושואלת לשלומה. היא לא מסוגלת לדבר. אני על ידה, אומרת לה שהיא יכולה לבכות, שום דבר רע לא יקרה לה, פה היא מוגנת. חנה בוכה, ראשה בין ברכיה. אני אומרת למסך לרדת מן הבמה. ושואלת אותה על הכאב שלה. חנה מדברת איתי על הפחד שלה להתקשר, על הכעסים מן העבר, על הכאב של הנטישה.
היא מוסיפה ואומרת: "אני מבינה עכשיו שהמסך הזה כל כך שומר עלי מפני כל הרגשות הקשים האלה". היא פונה אל אותם אנשים ששיחקו בשבילה את המסך: "אני כבר לא צריכה אתכם, עזרתם לי לשרוד כל השנים האלה, וגם בפגישה המחודשת עם אמא שלי. כרגע אני רוצה להתמודד באמת עם מה שקורה, זה חשוב לי. אני מרגישה בסדר". היא מפסיקה ואז שואלת אותי, "שמת לב שאמרתי אמא שלי? וואו. פעם ראשונה! היא מחייכת. משהו מן הניתוק הובהר באמצעות הפעולה. אנחנו חוזרים לסצינה מול האם. ממשיכים במסע הפסיכודרמטי מן הנקודה החדשה הזאת.

סיכום

לאור כל האמור לעיל, אני חושבת שאפשר למקם את הפסיכודרמה במעין מרחב מעבר שנמצא בין העשייה להוויה. הפסיכודרמה אולי מהווה את המהות השלישית שנמצאת בתחום הביניים של החוויה, שאי אפשר לאמוד את מיקומו המדויק, בדיוק כשם שאי אפשר לשאול תינוק מהו מיקומו המדויק של אובייקט המעבר שלו (וויניקוט 1995).
בתחום הביניים של החוויה מתאפשרים חיבורים שיש בהם ספונטניות ויצירתיות, חיבורים שבהם הלא-מודע הוא חלק מן ה-cast ומאפשר ערוץ להבנה ועיבוד פנימי. במקום הזה ישנה תקווה שיתרחש שינוי מיוחל.

ביבליוגרפיה:

ויניקוט ד"ו (1995). משחק ומציאות, הוצאת עם עובד.

שאבר, קתרין (2000). דידייה אנזיה, תולעת ספרים.

blatner, h.a (1973), acting in: practical applications of psychodramatic methods. springer.

dayton, t (1994). the drama within. health communication inc.

kellerman, p. f (1992). focus on psychodrama. jessica kingsley publishers.
moreno, j. l. (1985). psychodrama,vol.. i. beacon house inc.