ד"ר הילדה ונגרובר
ד"ר הילדה ונגרובר, בעלת תואר שלישי בפסיכולוגיה, מטפלת בתנועה ומחול, מדריכה מטעם יה"ת ומכהנת כראש חטיבת הטיפול בתנועה ומחול ביה"ת. ד"ר ונגרובר בעלת ניסיון רב שנים בניהול והוראה במוסדות להשכלה גבוהה בישראל ובחו"ל וביניהם, האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת ברצלונה, שם ניהלה את התכנית ללימודי תואר שני בתנועה ומחול במשך 11 שנים. פעילה מזה 25 שנה כמטפלת בתנועה ומחול וכמדריכת מטפלים באמנויות במשרד החינוך ובקליניקה פרטית.
בין פרסומיה הרבים, כלולים מאמרים ופרקים בהקשר החינוכי של טיפול בתנועה ומחול לילדים עם קשיי התנהגות, על רקע הגירה, הוראת המקצוע והרווחה הנפשית של סטודנטים בתחום. מאמריה פורסמו בכתבי עת וספרים מובילים בשפות העברית, האנגלית הספרדית והקטלנית.
ד"ר ונגרובר עורכת ביקורת ספרים בכתב העת Body, Movement and Dance in Psychotherapy, עורכת ספרים מקצועיים בתחום הטיפול בתנועה. ספר שערכה במשותף עם שרון שייקלין. טיפול בתנועה: האמנות והמדע. תורגם עד כה לשמונה שפות.
ד"ר ונגרובר מכהנת כנציגה החוץ אירופאית ב-ECArTE, הקונסורציום האירופי ללימודי טיפול באמנויות, התאחדות של האוניברסיטאות באירופה בהן תכניות פעילות של טיפול באמנויות.
בימים אלו ד"ר ונגרובר עוסקת רבות בנושא התהליך היצירתי בטיפול והמשמעויות הרבות שיש לתהליך היצירתי בטיפול בתנועה ומחול: איך הוא מתבטא, איך לעודד אותו, איך להבין את הביטוי היצירתי של המטופל, והאם תמיד חובה להבין אותו ולמלל אותו? הבנת היצירתיות במהלך הטיפול נושקת למחקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה בנושא היצירתיות. כמו כן הובילה מחקר אודות הרווחה הנפשית של הסטודנטים בטיפול בתנועה במהלך הלימודים, העתיד להתפרסם בקרוב.
התמונה מתוך www.edicionciudad.com
ד"ר ונגרובר נולדה בארגנטינה, ובשאלה על צעדיה הראשונים בתחום הטיפול בתנועה ומחול, היא מצביעה בין השאר, על הרקע התרבותי והאקדמי בארץ מולדתה:
"הקשר האישי שלי לעולם התנועה התחיל באופן טבעי מילדה שאהבה לרקוד, והמשפחה שלי הייתה משפחה רוקדת, אני חושבת שאחד מהדברים הראשונים שאני אומרת שאני ילידת ארגנטינה, כי התרבות שם מטביעה חותם. הייתה שם הרבה שמחה, שירה, אבל גם בהקשר התרבותי יש מקום נרחב לשירה וריקוד ובבית הספר היסודי בהפסקות היתה מוסיקה והיינו רוקדים ריקודי ילדים ומעגלים, זה היה חלק מאורח החיים הפעיל.
מעבר לכך, ארגנטינה הייתה מוקד חשוב של פסיכותרפיה, בייחוד פסיכודינמית. התגבשה קהילה מקצועית משמעותית, שהתחזקה עם דמויות חשובות מהתחום שברחו מאירופה בזמן מלחמת העולם השניה ומספרד במהלך מלחמת האזרחים. כבר בשנות השישים והשבעים הייתה מודעות רחבה לפסיכותרפיה, וקבלה של הטיפול כדרך מקובלת לצמיחה.
לאורך מסלול הלימודים שלי, היה דגש רב על אמנויות ובהן, תנועה יוצרת. אני אסירת תודה לאחת המורות, שייעצה לי ללמוד את תחום התנועה היוצרת באופן אקדמי, כדי שאוכל לעסוק בכך כמקצוע ולא רק כתחביב. במסגרת לימודי התנועה היוצרת למדנו על התיאוריות של לאבאן, שפיתח שיטות של תצפית להוראת התנועה, בצורה שאינה נצמדת לסגנון מסוים, אלא עוסקת בחומרים הגולמיים של התנועה ודרכם האדם מתנסה ומפתח את השפה האישית שלו".
©ottochka@123rf
"הקשר שלי בחיבור שבין תנועה וטיפול התחיל דרך קבוצות שהנחיתי בתנועה יוצרת לפני שנים רבות. הנחיתי בחורות צעירות, סטודנטיות באוניברסיטה, עולות חדשות מדרום אמריקה. במהלך העבודה איתן ולאחריה, התחוור לי שהדרך בה עבדתי איתן הייתה מאוד משמעותית עבורן, ואף העשירה את הטיפול הפסיכותרפויטי שעברו באותה העת.
בשלב הזה הבנתי שאני רוצה לקשור את הקצוות ולעשות את כל הדרך.
ב-1980 נפתח קורס אקדמי ראשון, ושם התחלתי את לימודי הטיפול בתנועה ומחול. הגעתי לכך מתוך התנועה היוצרת, כשראיתי את ההשפעה המשמעותית שיש לתנועה עליי כאדם וכאישה צעירה. חשתי על בשרי את הפוטנציאל שיש למחול ותנועה על היכולת להקשיב לעצמך, לעודד יצירתיות. זה היה הניצוץ של תחילת התהליך".
"בשנים הראשונות עבדתי במשרד החינוך בתחום של חינוך מיוחד. עבדתי בבית ספר לילדים עם בעיות רגשיות. הההתחלה הייתה מאתגרת, כי זו הייתה תקופה שהיו מעט אפשרויות לליווי מקצועי וחיזוק מיומנויות.
אני תמיד אומרת לסטודנטים: "הלימודים וההכשרה הם ההתחלה, אך הלמידה היא מתמדת".
מאחר שהמקצוע היה בתחילת דרכו, היה קושי של ממש למצוא מקורות של המשך ההכשרה. קראתי רבות ונתמכתי בלימודים בתנועה יוצרת, קראתי על פסיכותרפיה קבוצתית עם ילדים. בפועל, יצרתי באופן עצמאי מודלים לעבודה, התייעצתי עם בעלי מקצוע מכל התחומים, חיפשתי כל הזמן הדרכות והשתלמויות. עשיתי הכל כדי לגבש את הזהות המקצועית שלי.
אחר כך המשכתי באופן פרטי עם ילדים ומבוגרים, פעלתי בתחומי פסיכיאטריה של ילדים, מתבגרים עם אוטיזם, וגם ערכתי תכנית מקיפה עבור עמותה שמטפלת בצרכים של אנשים מבוגרים עם מגבלות שכליות. גיבשתי עבורם תכנית שהמדריכים יוכלו להעביר באופן עצמאי לחניכים שלהם, תכנית ששמה דגש על פיתוח היכולות החברתיות והבינאישיות"
"היום יש הרבה יותר מקורות ללמידה ואפשרויות להמשיך את ההתפתחות מקצועית. ראשית, יש מטפלות וותיקות שניתן ללמוד מהן. רשת התמיכה של המטפלים חזקה והדוקה יותר, ובהתאם תהליך ההכשרה מתחילתו יותר מקיף ו'מרופד'.
שינוי נוסף בהכשרה של המטפלים, בייחוד מתוך התפיסה האקדמית של המקצוע, היא שהיום לומדים גם מחקר 
אקדמי, שיטות מחקר אקדמי, קריאה של מחקרים והבנתם. מבחינת ההכשרה במכללה נוצר אתגר במעבר בין תכנית הלימודים הישנה שהייתה ממוקדת בהכשרה מעשית ולמידה חוויתית של התכנים האקדמיים, אל תכנית הלימודים העדכנית. התכנית העדכנית גובשה מתוך הרצון לשמור על האופי המיוחד שהיה קיים בלסלי, עם האתגרים העדכניים של המקצוע והאקדמיה. בעיניי, תכנית הלימודים הקיימת מתמודדת היטב עם המטרה להכשיר אנשי מקצוע שהיכולות האקדמיות שלהם אינן נופלות מהמיומנויות המעשיות שלהן.
אפשר להצביע על שינוי נוסף: הסטודנטים של היום מתמודדים עם נגישות גבוהה לידע בתחומי הלימוד שלנו. והנגישות אל ים של מידע וידע, דורשת יכולת ניווט, וגם דורשת מהסטודנטית לצאת מאיזור הנוחות שלה, כדי למצות את הפוטנציאל הלימודי שלה.
אני יכולה לספר משיחה שהייתה לי עם פרופסור באוניברסיטה העברית שאמר לי: 'יש כל כך הרבה מידע שנוצר כל הזמן שאני תמיד מרגיש עם הלשון בחוץ, ותמיד רץ אחרי המידע'. אם פרופסור אומר את זה, קל וחומר לגבי סטודנטים. אך יש לראות כאן את האתגר: הלימוד התמידי בעולם של המאה ה-21, זה אתגר שמלווה אותנו בכל המקצועות ובכל תחומי החיים".
"אפשר לראות הבדל במינון של התנועה והמחול והפסיכולוגיה במקצוע הטיפול בתנועה, שהוא אחרי הכל, מקצוע בינתחומי. בתחילת הדרך, בשנות החמישים והשישים, החלק היותר דומיננטי היה הריקוד והכיוון האמנותי. במהלך השנים, המטפלות והמטפלים הרחיבו את הידע שלהם בפסיכותרפיה וניתן לראות היום שמתקיים איזון בין הידע בתחום האמנות לבין הידע בתחום הפסיכותרפיה והפסיכולוגיה. כמוסד המכשיר מטפלים אנו שומרים על איזון זה בתכנית הלימודים וההכשרה המעשית.
שינוי נוסף מתייחס ליחסי הגומלין של המקצוע שלנו עם תחומים אחרים של בריאות הנפש, רפואה, ופיזיולוגיה. במהלך עשרות שנות קיומו של המקצוע צברנו ידע, מחקרים וניסיון: היום אנחנו יודעים הרבה יותר ונתרמים באופן משמעותי מהמחקרים בתחום שלנו, וממחקרים בתחומים שהם יחסית חדשים לנו: מדעי המוח, הפילוסופיה והפסיכולוגיה של הקוגניציה. הפסיכואנליטיקן, אלן שור, כתב במבוא לאחד מספריו, שאם עד עכשיו כל המקצועות שקשורים לספיכולוגיה ובריאות הנפש, היו כמו שכנים שגרים בבניין ולא מכירים אחד את השני, אז כרגע השכנים מתחילים להגיד "שלום" במדרגות.
כמטפלים בתנועה ומחול חשוב שנגביר את התקשורת שלנו עם "השכנים". נכון יהיה להגיד שלא תמיד קל לקבל שינויים ודרכי ניתוח חדשות, אך יש כאן פוטנציאל לתרומה משמעותית למקצוע שלנו (ולמקצועות השכנים). לכן אנו חייבים להיות כל הזמן עם עיניים פקוחות, אוזניים כרויות, למעשה עם כל הגוף פתוח וקשוב לשינויים"
"התפיסה המקצועית של המקצוע ושל היסודות בהכשרת המטפלים התגבשה במידה רבה כעבודתי כמנהלת אקדמית של התכנית באוניברסיטת ברצלונה. זו הייתה תקופה ממושכת של 11 שנה, שבה ההשכלה הגבוהה באירופה עשתה מהלכים של תיאום והאחדה לקראת יישום הקהילה האירופית. הייתה לכך השפעה משמעותית מאחר שהגישה היא שמטפלים בתנועה ומחול צריכים לשאוב מידע, ידע ומיומנויות מתחומי התנועה והמחול, הפסיכותרפיה והפסיכולוגיה וגם להיות מסוגלים לייצר התבוננות רפלקטיבית וקוגניטיבית. בנוסף, הדגש לא היה רק ללמד תיאוריות ותיאורי מקרה, אלא גם ללמד את המטפלים לקרוא מחקר המעריך את השפעות הטיפול, להתייחס למחקרים משווים ועוד. זוהי יכולת מקצועית שהתפתחה בעבודה עם קולגות מבריטניה וארצות הברית, גרמניה ואוסטריה. בישראל, יש פוטנציאל בתחום הזה, ואנו רואים שגם המועצה להשכלה גבוהה מזהה את היכולת המקצועית הזו כמטרה חשובה בתהליך ההכשרה של המטפלים".
