איתמר לוי מתבונן בדמיון ובחשיבה החזותית בפסיכואנליזה. הוא פותח בארכיון הדימויים של פרויד. האוצר הזה מוצג בספר כבמוזיאון שבו יכולים הקוראים לשוטט ולהתבונן. הספר גם עוסק בתיאורים קליניים אשר ממחישים את עולם הדמיון הפרטי שנוצר בטיפול. ככל שהעולמות פרטיים יותר, כך גם הכתיבה בספר עוברת מהשפה האקדמית, לשפה ולקול שיש בהם משהו מאופיו המסוים של המפגש בין מטפל ומטופל
